קחו דוגמה מאמריקה

שום דבר לא יעצור את חגי ומועדי ישראל כאשר הם מחליטים לצאת לפשיטה נוספת, שבמסגרתה יכבלו עם שלם לכסאותיו, ינפחו אותו במכות תזונתיות ולא ייקחו שבויים. גם טרור בניו יורק או מלחמה באפגניסטן לא משנים מבחינתם. תסמכו עליהם, החגים לא פראיירים. כאשר הם מבחינים מרחוק ברבבות ישראלים נמלטים על נפשם מאימת החג לכיוון נתב"ג, הם שמים פעמיהם לחו"ל, מרעידים קירות, וברגלי הגודזילה הקרושות שלהם משתקים ערים שלמות למשך ימים ושבועות.
כך שאם און שריג עדיין בכושר, הייתי ממליץ בחום על סדרת ספרים חדשה שתיפתח עם "החגים! החגים! החגים!", ותמשיך, נאמר, עם "החגים בעורף האויב", "החגים במקסיקו" ו"החגים נוקמים". החגים, אחרי הכל, הם גיבורי קומיקס פוטנציאליים מצוינים, עם המפקד ראש השנה, הנוקם יום-כיפור, הטרחן פסח, הבטלן סוכות, הליצן פורים והכוּסית חנוכה. צום גדליה יכול להיות הרואה-ואינו-נראה.
אחרי שעשו עלי שלושים סיבובים בישראל וסירבו לגלות כל סימני היחלשות או איפוק, בחרתי לנסות ולממש את האופציה האמריקנית. רק לאחר שהעברתי את חיי לחוף המזרחי של היבשת המוזהבת הבנתי כי זרועם הארוכה של החגים תשיג אותי באשר אפנה. ראש השנה, למשל, הולך בארה"ב חזק. בדיוק כמו בנימין נתניהו, ראש השנה הוא אולי לא גיבור גדול בישראל, אבל באמריקה אנשים ממש מקשיבים לו. ימי חופש ניתנים למעוניינים ביד רחבה ובחפץ לב, הטקסים הקהילתיים שופעים מכל עבר, לא מניחים לכם לשכוח לרגע כי (במבטא אמריקני כבד) רש-האשאנה איז היר. את ראש השנה הסיני תצטרכו לחפש בלוחות השנה ואז לנסוע לצ'יינה-טאון כדי למשש מקרוב; את ראש השנה היהודי לא תצטרכו לחפש, הוא כבר ימצא אתכם. אתם יכולים לנסות ולהסתתר בכל עיירת-רועים במיד-ווסט, שם הוא ימתין לכם, מתופף ברגלו ולועס גזר בשקיקה גדולה.
מה שכן, השהייה בארה"ב מאפשרת לכם להתוודע לאלטרנטיבה קצוצת-הקנה שמהווים החגים האמריקניים. רוב החגים שלהם קצרים באופן חשוד: לייבור דיי, אינדיפנדנס דיי, ממוריאל דיי – אין לכם צורך בבקיאות מקיפה בשפה האנגלית על מנת להבין שכשאומרים "דיי", מתכוונים ל"דיי". סיאסטות ישראליות אינסופיות של זלילה, שינה וקרטוע מסביב לבלוק בחברת הוריכם ועיתוני החג לא באות בארה"ב גם בחשבון אלגברי.
בחגים הישראליים תמיד היה משהו בזבזני. סדרת "החגים" הנוכחית היא, בואו נודה, ביטולו של חודש שלם מחודשי השנה. החג האמריקני, מאידך, הוא אירוע קצר-מועד, ממוזער-נזקים ונטול מקורות תנ"כיים. זבנג וגמרנו. כל שנה עושים השלטונות מאמץ לדחוף את החגים לאזור סוף השבוע, כך שהתוצאה המתקבלת היא וויקאנד ארוך במיוחד. לגבי מנהגי החג – בואו לא נגזים. רוב החגים באמריקה – כולל יום הזיכרון!– נחגגים בדיוק באותה צורה: שופינג. ימי חג הם ימי קניות, והבירה שאליה עולים לרגל עונה לשם מייסיס. בכל חג וחג יוצאת מייסיס בסופר-סייל השנתי הגדול מכולם, המאפשר לאמריקנים לבזוז מחבתות, סווטשירטים ומצעים בארבעה דולר פחות.
כשמתרגלים אליו, יש משהו נחמד בהיעדר המחויבות של החג האמריקני: מדובר, לא פחות ולא יותר, ביום חופש. אין צורך להעפיל להורים, להרים טלפונים לכל העולם, העיתונים לא יוצאים בגיליונות מיוחדים והילדים לא נתבעים להסתבך עם מנהגים. לא, החג הוא אירוע חילוני, כמעט טריוויאלי. מי בכלל יודע מהם מקורותיו של לייבור דיי? האמריקנים מסתפקים בידיעה ש"לייבור דיי'ז וויקאנד" הוא ההזדמנות השנתית הנוחה להימלט מהעיר לשלושה ימים באיזה חוף מרחק שלוש שעות נסיעה (או, במונחי פקקי החג, 16 שעות זחילה) מהעיר.
שניקח מהם דוגמה? תשכחו מזה. שנים שאנחנו עובדים קשה מדי תמורת הנזק הכלכלי השנתי שמסבים החגים למשק הישראלי, ואנחנו עוד לא בשלים לוותר על משהו מהנזק הזה. ובכל זאת – לא מתחיל לשעמם לכם מהחגים? קצת?