מי תהיה המטרה השניה?

אלם משונה תקף את בכירי העולם הערבי ביממה שאחרי תחילת המתקפה האמריקנית על אפגניסטן. משרדי החוץ וההסברה לקו בשיתוק בלתי מוסבר, והתגובות היחידות היו לאקוניות ובעלות משמעות כפולה. למשל: "אנחנו בהחלט תומכים באמריקנים, אבל זה רע מאוד לתקוף מוסלמים חפים מפשע". טוב הוא רע, שחור הוא לבן.
יש כמה שאלות שצורבות בבשרו של העולם הערבי. את הציר ה"בעייתי" שלו, שמרכזו בסוריה, לבנון ועיראק, מטרידה בעיקר הקושיה שהיטיב לנסח סולימאן טלאל ביומון הלבנוני "א-ספיר": מי תהיה המטרה השניה? כלומר, הנשיא בוש הבהיר מפורשות שאפגניסטן, הטליבאן ובין לאדן הם רק השלב הראשון. ואז?
הנה עובדה יצוקה בבטון: סוריה, איראן, לבנון ועיראק הן כולן מדינות שיכולות ליפול בקלות תחת ההגדרה של "תומכות בטרור". הלקח שלומדים הטליבאן בימים אלה הוא שמי שנותן מחסה לטרוריסטים צפוי לשלם בהרס תשתיות מאסיבי – ואולי אף באובדן השלטון. את הלקח הזה רואים היטב מעל מסכי "אל ג'זירה", ובאגף הקיצוני של העולם הערבי מסיקים מסקנות – אבל עדיין לא ברורה להם התמונה כולה. האם להצטרף באופן "רשמי" לבין לאדן – או להישאר מאחור? האם ליזום למשל, תקיפה נגד מטרות ישראליות כדי לחמם את הגזרה כולה? ההחלטות יתקבלו בקרוב.
אבל שאלה רחבה יותר עוסקת במאבק האיתנים המתנהל במדינות הערביות המתונות, אלה שמלחמתן בטרור הפנימי קשה לעתים לא פחות ממלחמתה של ישראל. רק לפני מספר ימים סיפר מלך ירדן עבדאללה איך ניצל מהתנקשות של אנשי בין לאדן. באותו שבוע ממש ערכו הירדנים פשיטות מאסיביות על מעוזי קיצונים איסלאמים. גם מצרים ממשיכה להיאבק ברוחות הטרור הנושבות, בסיוע ארגוני "הגיהאד" וה"גמאעה אל-איסלאמיה", ממצרים עלית וצפונה. המאבק שם קשה, קשה מאוד.
בין לאדן, עבור כל אותם ארגוני טרור, מהווה לא רק סמל לחיקוי, אלא גם מפתח בסיסי לקודים של התנהגות בתקופה החדשה, זו שלאחרי ה-11 בספטמבר. הקלטת ששיחרר אמנם סיפקה למערב 'נבל מן המוכן' ביום הראשון למלחמה, אבל היא נועדה גם לגייס את ההמונים במדינות ערב לצידו. דעת הקהל הערבית, יש להבין, לא ממש עם האמריקנים. בעיתונים המדינתיים השונים מופיע נאומו של בין לאדן לצידו של נאומו של הנשיא בוש. זהים, מבחינת פנייתם לציבור. קנו את מה שאתם רוצים.
המנהיגים הערבים חשים מאוימים. הם יודעים שמלחמה ארוכה ומתסכלת, שבמהלכה ישגר בין לאדן קלטת אחר קלטת ויתעתע במערב – תפגע בהם ותיצור קרע בינם לבין האיש ברחוב. הצורך האסטרטגי מתנגש כאן עם השאיפה לשרידות. אז מה עושים? מתגברים את כוחות ביטחון הפנים והמשטרה החשאית, ובעיקר שותקים. זה טוב לבריאות. ובעיקר לשלטון.