שתף קטע נבחר

לאומי בע"מ

מה הופך את מחדליו של מהנדס בניין או של מפקד סוללת טילים אוקראיני ליום אבל לאומי? אולי הגיע הזמן להתחיל להפריד, גם אצלנו, בין הפרטי ללאומי

רצפתו של אולם אירועים קורסת במהלך שמחה פרטית וגורמת לעשרות הרוגים. מטוס רעוע של חברת תעופה בעייתית מתרסק בנסיבות שטרם הובהרו סופית, וגורם לעשרות נספים. בשני המקרים אני – אזרח פשוט – מצטווה להרכין ראש למשך היום, לשמור על טון נמוך ומאופק, לשמוע רדיו נוגה, להזיל דמעה ולתקוע סיכה מנטלית בדש בגדי, בהיותי חלק מהלאום הישראלי. אתם לא צריכים להיות סטודנטים ללוגיקה כדי לתמוה מה כאן, בסופו של דבר, הקשר. אני ישראלי משמע אני אָבֵל על מחדליו של קבלן בניין בלתי אחראי בירושלים או של מפקד סוללת טילים בלתי כשיר באוקראינה? תסבירו לי את זה בבקשה.
הדגש שנדמה שעוד היה פעם במושג "יום אבל לאומי" הונח על "לאומי". מה מפקיע אסון שארע לאזרחים ישראלים מרשות הפרט והופך אותו לעניין לאומי? האם אסון הופך "לאומי" כאשר קורבנותיו נפלו למען המדינה? בהקשר צבאי? בהיותם יהודים? בשמשם כשליחי ציבור? בהיותם קורבנות טרור לאומי? הייתם חושבים שכן, אבל אתם יודעים היטב שלא. לא במקרה אסון ורסאי ולא במקרה התרסקות המטוס הרוסי חל ולו אחד מהקריטריונים הבסיסיים הללו. לא, אסון הופך כאן "לאומי" על-פי שני מדדים מעורפלים ומגוחכים בהרבה: כמות הקורבנות (נדמה כי מעל עשרה זכאי אסון להגיש מועמדותו לתואר "לאומי") וקשריה הטובים של העדה הנפגעת עם הקונסנזוס הישראלי כפי שהוא מיוצג פוליטית ותקשורתית (במקרה שאתם רוסים, המתינו שבוע. נשקול).
מבלי לגרוע, חלילה, מהכאב הנורא (ומהאינפלציה מערפלת-המשמעות של השימוש בצירופים כמו "האסון הנורא", "הכאב הנורא", הנכפית עלינו ככל שמוסד "האסון הלאומי" הופך נפוץ) של שני האסונות המשמעותיים והאיומים הללו, הייתי שמח לו היתה המדינה מפסיקה להכתיב לי מועדי אבלות ונהי, בעיקר כאשר מדובר באסונות פרטיים, פרטיים לחלוטין – גדולים ככל שיהיו.
אבל כאשר מעריב מודיע לי בכותרתו הראשית כי "האבל הוא של כולנו", אני תוהה מי מינה אותו לדוברי ומדוע עלי לרכוש עיתון שכבר כותרתו הראשית אינה מייצגת מציאות ריאלית; האבל הוא של כמה עשרות משפחות, וכולנו יכולים – אם כי לא מוכרחים – לחוש אמפתיה (אם כי לא שותפות-גורל). לאסון לא היה כל קשר ללאום; המטוס לא התרסק – ככל הידוע – על רקע זהותם הלאומית או הדתית של נוסעיו, לא היה חלק מפעילות רשמית או בלתי-רשמית בשמה של מדינת ישראל, לא נפל קורבן לפיגוע טרור. מדובר היה בטיסה אזרחית ככל הטיסות של מי שיצאו לנסיעה אזרחית מטעמים אזרחיים.
מה, אם כן, גורם לנו לכנות במהירות כל אסון גדול דיו – ובלבד שאירע לאזרחים ישראלים – "אסון לאומי"? החשד מוכרח ליפול, שוב, על הדי.אן.איי הישראלי הדכאוני מלידה. כל ישראל ערבים, ואין דבק לאומי טוב ממלנכוליה קיומית משותפת, מסיבה לביטול מסיבה, מאיזו שותפות-גורל-מוכה, ובלבד שהמכה תהיה מכה והביחד, מאולץ ככל שיהיה, יתחזה לביחד. וכמו כל מכור-לריגושים, כדי ליצור את אשליית הביחד הישראלית (שלמעשה נעלמה מהעולם זה מכבר) אנחנו זקוקים להגברת המינונים שוב ושוב, ל"אבל לאומי" החל לעיתים תכופות יותר ויותר. כי בסופו של דבר – למען אחדותנו – מוכרחים להיות עצוב.

רענן שקד, עורך התרבות ב-ynet. דעתו אינה משקפת בהכרח את דעת המערכת





לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים