נשים קטנות, אלבומים קטנים

טורי איימוס - Strange Little Girl (הפצה: הד ארצי)

בתחילת שנות ה-90, כשגילתה לעולם את קולה הנפלא ושליטתה המופלאה בפסנתר, הסתמנה טורי איימוס כהבטחה גדולה, כמעט יורשתה של קייט בוש. למרות זאת, היא מעולם לא הגשימה את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בה - לא מסחרית ולא אמנותית. קשה לציין אלבום אחד שלה שהוא יוצא דופן וחשוב, ורגעיה הממש טובים היו מעטים מדי. האלבום החדש, "Strange Little Girl" – בו כוללת איימוס גרסאות כיסוי לשירים של לו ריד, החונקים, הביטלס, דפש מוד, 10 סי.סי ואחרים - צריך היה להיות האלבום שיסמן אותה כפרשנית מיוחדת של רוקנרול, אולם הוא מתגלה ככישלון אמנותי צורב.
איימוס הפיקה את האלבום ומוכיחה שוב כי היא מוזיקאית רבגונית, משכילה, עדכנית ומלאת דמיון. האלבום מזכיר קצת את האלבומים של ביורק, גארבאג' וניין אינץ' ניילס ומכליא בין אוונגרד לבין מקצבי היפ-הופ ושירה מסוגננת, אולם נדמה כי חסרה לה התחושה של הרחוב. הרעיונות המוזיקליים שלה הולכים לאיבוד ללא מרכז כובד שימגנט את המאזין אליהם.
האלבום דווקא נפתח בצורה מבטיחה עם שתי רצועות טובות. הראשונה היא "New Age" של לו ריד, שמקבלת טיפול נהדר עם פנדר מפרפר, שירה קרובה, דחוסה ומפולטרת וגיטרה חותכת נפלאה. השניה היא "97' Bonnie & Clyde" שגם מופיע באלבום הבכורה של אמינם, שזוכה לעיבוד מדהים ומציג את איימוס הזמרת בשיאה. אבל מהרצועה השלישית באה הנפילה. הביצוע שלה ל-"Strange Little Girl" המופלא של החונקים עוד מתחיל טוב, אבל הולך לאיבוד בפזמון. עוד רצועה חלשה היא גירסת הפסנתר הכושלת ל-"Enjoy The Silence" המצוין של דפש מוד, אותו שרה איימוס בסולם נמוך מדי, שלא מוציא ממנה את המיטב. גם "Heart Of Gold" של ניל יאנג קיבל טיפול תמוה שחונק את הלחן המקורי, ול-"I Don't Like Mondays", במקור של עכברושי בומטאון בהנהגתו של בוב גלדוף, אין את הדרמה הכובשת שאפיינה את הביצוע המקורי.
הרצועה הצורמת ביותר באלבום היא הגירסה ל"אושר הוא אקדח חם" של הביטלס. עיבוד דה-קונסטרוקטיבי שקרוב ברוחו לפשע נגד האנושות. מזמן לא שמעתי זמרת כה טובה מקליטה גרסה כל כך לא טובה לשיר כל כך טוב. איימוס ממש רצחה את השיר, לא השאירה קמצוץ מהגאונות והמקוריות שטמונים בו.
נדמה כי איימוס זקוקה למישהו שינחה את הכשרון שלה. אולי שהייה ממושכת בהארלם תעשה זאת, אולי חצי שנה של האזנה למוזיקת קאנטרי בנשוויל, ואולי להאזין קצת לארבעים הגדולים. לא היה מזיק, אם היתה לומדת פשטות מהי.

הת'ר נובה - South (הפצה: NMC)

בשנת 1994, כשהגיחה הת'ר נובה עם האלבום "Osyter", שכלל את הלהיט המצוין "Walk This World", נדמה היה כי היא אחת מהזמרות-יוצרות היותר מוכשרות בשטח. היו בו כמה רגעים טובים של לחני פופ טובים שהתחברו למילים חזקות ועיבודים מוצלחים, שהזכירו את הרגעים היותר טובים של סוזן וגה. נובה הסתמנה כהבטחה גדולה, אך התקשתה לשחזר את היכולות ההן באלבום "Siren" מ-98'. מי שקיווה כי הישועה תבוא באלבומה החדש – "South" - עלול להתאכזב.
לנובה נותרה היכולת הווקאלית המצוינת, והעיבודים באלבום מושקעים ומעבירים את אותה תחושת חמימות שאפיינה את אלבומיה הקודמים, אך השירים הפעם ממש חלשים. השיר היחיד שמסתמן כמיני-להיט בפוטנציה הוא ”Heaven Sent", עם לחן טוב ומילים אטרקטיביות מספיק כדי להגיע אל ההמונים, אך הוא לבדו לא יציל את האלבום. אפילו שיתוף הפעולה של נובה עם ברנרד באטלר, הגיטריסט-מלחין לשעבר של להקת "Suede", ממש מאכזב.
כמו וגה בשעתה, נדמה כי נובה מיצתה את הפולק-רוק וזקוקה לכיוון חדש שיוציא ממנה את המיטב שיש בה. האם היתה נובה זמרת של אלבום אחד? כנראה שכן, אבל את התשובה המדויקת נגלה רק באלבום הבא.