שיח לאחר האבל

בימים האחרונים ניסתה העיתונות לכפר במבול כתבות על האדישות המגונה שבה קיבלו הישראלים, ובראשם התקשורת האלקטרונית, את מותם של עשרות עולים מרוסיה באסון המטוס. אכן, רוב הישראלים הנידו ראש בצער והמשיכו לעסוק בענייניהם כפי שמגיבים אנשים כשנודע להם על מוות טראגי של זרים. נעדרו השיתוק ושברון הלב המשתלטים עלינו כשאנו שומעים על אסונות המוניים שבהן נהרגים ישראלים לא מוכרים לנו. נעדרה ההזדהות המלאה שאנו חשים כלפי הקורבנות, המאדה בבת-אחת את זרותם.
הראיונות, התצלומים והשתפכויות הנפש במאוחר אולי הרעיפו תנחומים וחיבה על הקהילה האבלה. עם זאת, ניתוח היחסים הטעונים היה שולי וכך לא נוצר שיח המנסה לפענח את היחסים המורכבים בין ישראל הוותיקה למיליון העולים מרוסיה. שיח כזה חשוב לשני הצדדים. בלעדיו נשוב להיות אטומים, ואילו העולים יוחזרו אל החדרים האחוריים עד שישלפו מחדש אל הזירה הקולקטיבית, כקורבנות או כקולות בקלפי.
היוזמה לבניית השיח צריכה לבוא מצד הוותיקים. לעולים קשה להיות תמיד בצד המתלונן. רבים מהם מעדיפים לשמור על גאוותם ולא לעורר שום דיון שהם מופיעים בו בתפקיד הדחויים המבקשים אהבה. עידודם להתבטא עשוי איפוא לתת לגיטימיות לזכות הקובלנה שלהם ולתועלת שבה.
מיליון העולים נכנסו אל חברה טעונה בכאבים, בעוולות ובטענות. הם התקבלו באהדה על ידי מוסדות המדינה והתקשורת, אבל רוב מגזריה של החברה הישראלית חשו כלפיהם, כמעט מיד, זרות ועוינות, ואילו אחרים פיתחו טינה וזעם תוך זמן קצר. חלקים ניכרים בציבור המזרחי חשו כעס ותסכול כלפי העולים הרוסים בשל ההרגשה שאלה זוכים להטבות שיסייעו להם להצליח, כמו אחיהם בשנות ה-70, בעקיפה כלכלית של המזרחים. גם כיום, לצד יחסים נפלאים הנרקמים עם עולים בעיירות פיתוח שונות, עדיין מוזנת העוינות מן העובדה שהמזרחים הוותיקים אכן הפכו לרוב מניינו של המעמד המזרחי המסורתי השב ונעקף על ידי גלי ההגירה.
עוינות שמקורה בתסכול ובכעס מצויה גם בקרב רבים מבין מיליון האזרחים הערבים, המרגישים שהעולים מרוסיה קיבלו במתנה אזרחות מועדפת, המותירה את הערבים מאחור, מופלים כתמיד, ושהעולים מרשים לעצמם לאיים על עצם אזרחותם של הערבים. עוינות עמוקה קיימת גם בקרב דתיים רבים הרואים ברוסים חילונים בוטים, אם לא גויים גמורים. כן צמחה איבה בחלק מהציבור האשכנזי, שראה מלכתחילה בעולים מרוסיה תוספת ברוכה למאבק בלבנטיניזציה ובדתיים, ומצא עצמו מול שתי "צרות": רוב העולים תמכו ותומכים בעמדות פוליטיות ימניות והאליטה שלהם החלה לטפח התנשאות תרבותית המציגה את האינטליגנציה הישראלית, ללא הבדל עדה, כקבוצה פרובינציאלית מעוטת ערך.
ברור לחלוטין שמיליון העולים מרוסיה אינם אשמים ברוב מכאוביהם של האזרחים הוותיקים, אבל חשוב שהם יידעו שעצם הופעתם כאן פתחה צלקות ישנות וכי התקדמותם מתרחשת, לא אחת, על חשבון ותיקים מהם. עלינו מוטל להעריך את תרומתם העצומה לחברה ולהקשיב לקולותיהם. שתי אמירות אלה הם אפס קצהו של שיח רצוץ שחייב להתקיים בינינו לבינם, ומקומו בראש ובראשונה בכלי התקשורת.