המאמר האחרון

יום ה- 11 בספטמבר 2001 יירשם בדברי הימים של העידן החדש לא רק כיום זיכרון לאלפי הנספים במגדלי התאומים בניו-יורק ובפנטגון בוושינגטון, ולא רק כיום של פעולת טרור ראוותנית חסרת-תקדים, ולא רק כיום שפקח את עיני האמריקנים להבין את משמעות הטרור האיסלאמי. הוא יירשם כיום של שינוי ערכים מוחלט במערב.
מהיום הזה התגלה כי יש פתרון צבאי במלחמה בטרור, ומהיום הזה ברור שאין מדברים ואין מנהלים משא-ומתן עם מנהיגי הטרור, אלא מחפשים אחריהם כדי להשמידם. מהיום הזה בא קץ להפקרות בתקשורת בשם חופש המידע, כי הניצחון על האויב חשוב יותר. מהיום הזה "זכות הציבור לדעת" איננה זכות עדיפה על בטחון הכוחות הלוחמים. מהיום הזה החירויות והנוחיות של הפרט נדחים הצידה מפני האינטרסים הבטחוניים. מהיום הזה אפשר לעצור ולחקור חשודים כמו שצריך. מהיום הזה מתייעצים ברצינות עם ראשי הכוחות המזוינים. מהיום הזה האופוזיציה שותקת ונותנת תימוכין לקברניטי המלחמה. מהיום הזה מדינה שרוצה להגן על אזרחיה איננה נרתעת לבצע פעולות חיסול אישיות של טרוריסטים.
כל זה עדיין לא קרה אצלנו, אפילו שאנחנו נמצאים במלחמה עם הערבים במהדורתה הנוכחית כבר 14 שנה. זה קרה באמריקה הגדולה, הדמוקרטית, המעצמה האדירה שנותרה בזירה, באמריקה עם הטראומה של עשר שנות מלחמה בווייטנאם.
הנשיא האמריקני פנה לעורכי העיתונים, הרדיו והטלוויזיה בארצו וביקש מהם שלא יפרסמו את ההודעות של בן-לאדן, והם נענו לו. אצלנו דווקא דוברי האויב הפלסטיני הם חביבי העורכים והם ממלאים את המסכים ואת העיתונים. בתקשורת שלנו מביאים גם אותם וגם את שליחיהם, חברי-הכנסת הערבים, במנות גדושות.
עוד בשנת 1989 קבע בית-המשפט העליון של ארצות-הברית כי גם שריפתו של דגל ארצות-הברית היא בבחינת חירות הביטוי. אחרי ה-11 בספטמבר לא יהיו עוד פסקי-דין כאלה, ובאמריקה לא מספיקים כעת לייצר את הדגל הלאומי שלהם לפי הביקוש הגואה, והדגל מונף בגאווה בכל בית ובכל בית עסק.
אבל את מה שמבינים כבר בוושינגטון, ספק אם מבינים בירושלים. ראש הממשלה שרון, שלחם בעצמו במשך שנים כנגד הטרור הערבי, איננו תקיף ועקבי במלחמה שלנו נגד הטרור הפלסטיני כשהוא ראש ממשלה. כדי לשמור על חברותו של שמעון פרס בממשלת האחדות, נכנע שרון לתכתיביו, ומאשר לו את המשך המגעים עם צמרת הרשעות הפלסטינית, שהיא מפקדת טרור לכל דבר ועניין. פרס מנהל משא-ומתן מדיני כאשר נמשכת האש על יישובינו ועל יהודים, וכל זאת הוא עושה כדי להחיות את הסכם אוסלו, שהמיט עלינו אסונות ומסכן את עתיד מדינת היהודים. פרס עושה זאת אולי משום שהוא מאמין בדרך הזאת, ואולי כדי להציל את כבודו ושמו בדברי הימים של עמנו.
באמריקה שלאחר ה-11 בספטמבר יש שינוי ערכים, ואילו אצלנו הוא עוד מתמהמה.