הדחיפות במו"מ נעלמה

ההנחה לפיה שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דב אינם חיים, מהלכת במערכת הבטחון מאז זמן קצר למדי אחרי החטיפה. בכירים מאוד במערכת טפטו אותה בשיחות שלא לציטוט, והיא השתקפה בדיווחים של הכותבים בענייני צבא, עד שחלחלה אל התודעה הציבורית. קשה היה לדעת עד כמה באמת האמירה הזו מבוססת על מידע, וכמה שיקפה רצון ליצור מצג, שיקל על המו"מ המסובך מול אוייב שאיננו משחק לפי הכללים של העולם המערבי. וקשה לדעת מה גרם לכך שהיום היא הפכה מאמירה שלא לציטוט להודעה רשמית של הצבא.

המו"מ העקיף עם החיזבאללה נמשך כל העת. מדובר במו"מ מסובך מאין כמוהו, בעיקר משום שהחיזבאללה קובע כללים משלו: מחיר גבוה עבור מידע ונכונות לעכב כל דבר עד שישולם המחיר המלא. במצב שנוצר קשה כבר לדעת מה בדיוק נסראללה רוצה: להרוויח משהו מעצם העובדה שחיילים ישראלים, חיים או מתים, מוחזקים בידיו, או רק להשפיל את ישראל ולחשוף פעם נוספת את פגיעותה בכל מה שנוגע לחיי אדם. העובדה שגם ישראל נהגה כך עם עצורים מלבנון שהוחזקו בידיה, אינה מחפה על האכזריות שבהתנהגותו.

במערכת מצפים שנסראללה יכחיש את המידע שמסר צה"ל, אולי אפילו באמצעות עדויות פיסיות, כדוגמת תמונות מטושטשות, אמצעי שכבר נעשה בו שימוש. ראש אכ"א ניסה להקדים תרופה למכה, כשדיבר על כך במסיבת העיתונאים.

ההודעה הישראלית מעמידה את מנהיג החיזבאללה בעמדה של מי שהמתין יותר מדי, ובסופו של דבר לא קיבל שום תמורה עבור המידע. היא גם יוצרת אווירה אחרת במו"מ; הוא יימשך, אבל אווירת הדחיפות שניסה נסראללה ליצור לא תישאר אותו דבר. אבל קשה להניח שמדובר, מהצד הישראלי, בצעד מתוחכם של לוחמה פסיכולוגית: בחברה דמוקרטית כמו ישראל, קשה מאוד לתפעל את התקשורת ודעת הקהל. הדברים נחשפים במוקדם או במאוחר.

מאותה סיבה נראית גם הביקורת על הפירסום המוקדם כאמירה שלא במקום. בישראל המידע דולף מהר; משעות הצהריים התרוצצו שמועות לרוב, כולל שגופות החיילים בדרך לארץ. לצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסםאת המידע שברשותו בערב. ואין לו ברירה אלא להמשיך במו"מ, מול יריב קר רוח ומרושע.