שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הלכה למעשה
    מדינה שלמה עוקבת בדאגה אחרי פגישותיהם של גדולי הפוסקים בעניין שלושת החטופים. עוקבת, שותקת, ושומרת את הנוגדנים שלה עמוק בכספת. למה? מה פספסנו?

    אני מסתכלת על השעון ומחכה. כוססת צפורניים בעצבנות, מעיפה עוד מבט בעיתון, מאזינה לעוד מהדורת חדשות, גולשת שוב באיטנרנט ושואלת את עצמי – מתי זה יגיע? מאיפה תבוא האמירה הצינית החילונית הראשונה בקשר לתפקידם של רבני ישראל בעניינם של שלושת שבויי החיזבאללה? איזה מאמר, ראיון, או תוכנית טלוויזיה יהיו הראשונים שישאלו בסרקזם אופייני את השאלה הכה מתבקשת: ממתי מדינה שלמה, נאורה ומתקדמת, יושבת ומצפה לפסק הלכה?
    מדינה שלמה עוקבת בדאגה אחרי פגישותיהם של גדולי הפוסקים: מלווה את הרב הראשי לצה"ל בביקורו אצל הרב לאו, מקבלת דיווח על הפגישה, ממשיכה לבית הרב עובדיה יוסף ומסיימת את הערב בביתו של הגאון הרב אלישיב. עוקבת, שותקת, ושומרת את הנוגדנים שלה עמוק בכספת. למה? מה פספסנו?
    אף אחד, נכון לעכשיו, לא סבור שאת הסוגיה הרגישה והסבוכה של שאלת חייהם ומותם של שלושה חיילים יש להפנות לא"ב יהושע, לעמוס עוז, או לאהרון ברק. הספק קיים באוויר, והאינטואיציה הציבורית הכללית אומרת שיש להוליך אותו אל מי שיודע לפסוק בשאלות של חיים ומוות, איסור והיתר, כדרך שהיה בישראל מימים ימימה. לשעה אחת של חסד הפכה להיות הפנייה אל הרבנים למה שהייתה אמורה להיות מלכתחילה, לו הכל היה שלם בחברה שלנו. לשנייה אחת חזר הרב לדמותו המקורית - לכתובת שפונים אליה בזמן שהנתונים המציאותיים המצטברים לא מצטרפים לכדי שלם אחד. למקור שאליו מפנים עובדות כדי שהוא יעניק להן פשר מחייב, כמקור סמכות בשאלות של מוסר ואתיקה הנוגעות לכולם.
    במה שונה סוגיית החטופים מסוגיות אחרות? האם העובדה שהליכה אל הרב במקרה זה אינה מגבילה בשום דרך את חירות הפרט, היא שעושה את ההבדל? האם חומרתה של השאלה? אם נאמר שההבדל טמון רק במקצועיות ובידע שהצטבר לצערנו בידיהם של אנשי הרבנות הצבאית הראשית, לא יענה הדבר על הזדקקותם של אלה לרב אליישיב, לגדולי פוסקי הדור שלנו.
    לכאורה, אין לתמוה על כך, מפני שבסך הכל מדובר בצורך אנושי בסיסי. בעולם הרחב, פנייה לסמכויות דתיות בשאלות מסוג זה היא דבר מקובל. כל תרבות יש לה הכנסייה שלה, המקום הדתי שאליו באים כאשר המציאות מציגה שאלות שאין בכוחה שלה לבדה לפתור אותן. בראשון מפרקי ה"דקלוג" (עשר הדברות) שלו, מתאר הבמאי הפולני קז'ישטוף קישלובסקי דמות של מדען אתאיסט, הסבור כי מדידות וחישובים בכוחם לפתור את רוב הדברים החשובים. ההכרה שלא כל התשובות נמצאות במחשב חודרת אליו רק כאשר הוא פוגש במות עצמו. בסופו של יום הוא מגיע אל הכנסייה, כדי לבכות וכדי לכעוס.
    רק אצלנו, בישראל, הדבר הבסיסי הזה נפגע. בית הכנסת היהודי, והרב שבראשו, נעדרים באופן קבוע מתוצרי התרבות היוצאים תחת ידה של השכבה היוצרת, שברובה המכריע והמשפיע היא חילונית. הרב נעדר מהתרבות מפני שגם מן המציאות הוא בבחינת נוכח-נעדר, כבר-סמכא, כבעל משקל וחשיבות. שורשי הפגיעה הזו נעוצים כמובן במרד הציוני, בציונות שהותירה את הרב מחוץ לסיפור, כדרך שהותירה מאחור את כל מסורת בית אבא. אבל זו אינה הסיבה היחידה.
    סיפורם של שלושת הנעדרים מזכיר לנו שיכול היה להיות אחרת, ומזמין אותנו לשאול מה צריך לקרות כדי שזה לא יהיה כל כך נדיר.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים