סוף

למה אי אפשר להתחיל מהסוף? להתחיל ישר מהסוף המחורבן, להיות שם וזהו. שנדע איפה אנחנו עומדים. כמו אז, באותה שנה שהצלחתי לגייס קצת כסף מהקרן, חיכינו עד שסופי תסיים את התואר שלה , התפטרנו וטסנו לארה"ב. הרעיון היה לשכור מכונית ולערוך מסע מתועד מחוף אל חוף שיסתיים בסן-פרנסיסקו בפגישה עם אבי שאותו מעולם לא ראיתי. היתה לו שם דירה וג'וב בתור איש כוח אדם במפעל דשנים ואנחנו אף פעם לא היינו בחוף המערבי. סופי היתה אמורה לצלם, אני הייתי אמור לטפל בסאונד וחשבנו שאם נצטמצם נוכל להסתדר עם הכסף לפחות עד שנגיע לסן-פרנסיסקו. ואז נראה. דמיינתי נסיעות אין סופיות בישימון של המיד-ווסט, הרבה פרופילים שלי נוהג לא מגולח עם משקפי שמש וכובע בייסבול, מרביץ מונולוגים קצרים, יבשים, שיציגו את העמדה האמביוולנטית שלי כלפי אבי הנוטש/הנערץ, שאודותיו שמעתי כל כך הרבה ושהפך לדמות הפיקטיבית החביבה עלי, וכל זה כשהמבט תמיד מופנה מהמצלמה, מרוכז בכביש האינסופי ובמגדלי הקידוח שרצים במראה האחורית ברדיו שמשמיע קיי ווסטרן, ומתחלף לפידבק גיטרות רועש כשאנחנו נכנסים לאיזו עיר תעשייתית ועוצרים במזנון דרכים, מגלים על הבמה צעיר עם גיטרה ועוד אחד עם גופיה ונייק, שלושה נהגי משאית מסתכלים בו בחוסר עניין והיתר בוהים בטלוויזיה מעל הבאר. גבר עובר בסלואו מושן ומנופף למצלמה עם מקל הביליארד שלו, ושוב פנסי המכונית על הכביש בלילה.
הכל היה מסודר, מובנה לגמרי אצלי בראש, אלא שמייד כשנחתנו בניו-יורק ( ב-JFK, הטרמינל היחיד שיש בו סאבווי שמוביל ישר לעיר) קרה הנורא מכל – אבא שלי החליט לא לחכות לנו בסן-פרנסיסקו ולבוא לקבל את פנינו בשדה התעופה. הציוד שלנו עדיין לא הספיק לצאת מבטן המטוס וכבר הוא היה לידנו, מנופף בהגדלה ענקית של צילום שלי כשהייתי בן 17. אחר כך הסתבר שהוא בזבז יותר ממאה דולר כדי לשחד עובד שיתן לו להיכנס אל מסוף המטענים. אבי המתוק, המזוין, שלא ראה אותי יותר מעשרים שנה לא היה יכול להתאפק ולחכות עוד חודש, וברגע החשוב ביותר בסרט, הפגישה ביננו, הייתי בלי מצלמה. רתחתי. סופי עוד ניסתה להיות נחמדה אבל אני אפילו לא התאמצתי. כשהציוד סוף סוף יצא היא התחילה להרכיב את המצלמה אבל אני אמרתי לה שאין לה מה להתאמץ. ישבנו שלושתינו במזנון בטרמינל, סופי לובשת את חיוך עקרת הבית המטורפת שלה ואני מעשן בשתיקה.
היתה לכם טיסה טובה? כן, לא רעה. בפעם הבאה אתם צריכים לטוס בטאוואר, אני תמיד טס איתם. זה משהו אחר. אתם רעבים? זה בסדר, אכלנו במטוס. אתם בטח עוד רעבים, אני אזמין לכם משהו. יש פה סלטים לא רעים. אכלתי קצת כשחיכיתי לכם, זה לא נראה כאילו אתה אוכל נכון, אתה מאוד רזה, את צריכה לדאוג לו שיאכל, הוא מאוד רזה, כשהוא היה תינוק…
קצת מאוחר להתחיל לדאוג לתזונה שלי, לא?
הוא משתתק, מנסה לחייך, עיניו רכות, לחות. הוא מביט בי, ואני מרגיש כיצד המבט שלו חולף על פני, מתחנן, מחפש נקודה רכה בין התשובות היבשות, בין השפתיים שנסגרות ונפתחות באדישות סביב הסיגריה, והחיוך שלו מתעקם ונשמט כמו תחתונים ישנים על חוט כביסה. בכל זאת הוא מתעקש להלין אותנו במלון שבו הוא מתאכסן, אבל אני אומר שכבר הזמנו מקומות למרות שאין לנו כלום והעיר מפוצצת בגלל הפסטיבל והוא יודע שאנחנו משקרים אבל בכל זאת דוחף לי ליד, ממש פותח את כף ידי ומניח שם כרטיס עם הכתובת שלו ועוד משהו, ובמונית בדרך לעיר אני מגלה שם שני שטרות של מאה דולר. באותו לילה אנחנו לא מתקשרים אליו, וגם לא למחרת כשאנחנו עוזבים את העיר ומחליקים לאט בין הפרברים אל הכביש המהיר, מערבה בקו ישר אל האוקיאנוס, לסן-פרנסיסקו, לפגוש את אבי שאותו לא פגשתי מעולם.