הלילה לא ישנים

לכאורה, מכירת רכב היא פעולה פשוטה מאוד. בהנחה שאין שביתה ברשות הרישוי (עניין של מזל), זכרת להביא את הרוכש (עניין של הכרח) ומסמכים נדרשים (אחריות), סביר שלא תתקל בבעיה וכל העניין יסתיים במהרה. ללא כאב לב ושאר צרות.
אבל מה קורה כשזה לא כל-כך קל? ומה קורה אם ברגע האחרון אתה פתאום מתחרט? הרי בילית לא מעט שנים יפות עם אותה מכונית. אז אולי בכל זאת, כמו דיאטה מובטחת, כדאי לחכות עוד כמה חודשים?

נשואי תועלת

ואולי כדאי בכלל להתחיל ולהסביר שכל אלה היו רק נשואי תועלת, לא פחות ולא יותר. היא נאמנה לך, ובתמורה מקבלת בית חם ודואג; אתה שומר עליה, ובתמורה זוכה לאמינותה המלאה. הרי בינינו, יחסי אהבה יוצאי דופן לא שררו ביניכם.
אתה הרי קנית אותה כדי להגיע לעבודה וחזרה, ולא מעבר לזה. לכן גם הסכמת להתפשר על גילה המופלג, בזמן שיפות וטובות ממנה קרצו לך ללא הרף כאומרות: "רוצה סיבוב בייבי?". קוראות בקול אגזוז משופר: "יקירתך זקנה היא, וזמנה עבר. בוא גלה אתנו את קסם הנעורים, לפני שילך ללא שוב".
אז מה בכל זאת מונע ממך למכור אותה? מה מפריע ברגע האחרון לכסף הקטן לעבור לידיך? הרי כבר שבועות שאתה מנסה להיפטר ממנה. מתעניין אצל זה ושואל את ההוא, מפרסם כאן ומדגיש שם והיא - המכונית היקרה - נשארת אצלך. היא והמחשבות על התנקשות בחייה שעולות במוחך לעיתים קרובות מדי.
וזה לא שהמוכר לא מוצא חן בעיניך, הוא דווקא נראה כמו בחור נחמד, רציני, אחד שהיית מוכן להפקיד אצלו את המכונית. וזה לא שהציעו לך סכום נמוך, קיבלת בדיוק את מה שרצית.

הסוף?

ועכשיו אתה כבר עומד מול משרד הרישוי, ממתין שיפתח שעריו, ופתאום, אתה מרגיש מעין צביטה בלב, חזקה מתמיד. וכשאתה מבין למה, גם הגרון נחנק מעט. "מה יהיה?" אתה שואל, והיא, שאינה יודעת לענות, ניצבת לה ליד עמוד כיבוי האש ומביטה בך כשואלת: "אתה לא אוהב אותי יותר? כל-כך הרבה חוויות ביחד... ואתה תמכור אותן בעבור חופן דולרים?"
ובינתיים דלתות משרד הרישוי נפתחות. המוכר מופיע לפתע מרחוק, מנופף, מחייך. ואז אתה מבין את מה שידעת כל הזמן. שזה הסוף, סיומה של תקופה, וגם זמנה של זו הגיע.
ואז אתם יוצאים החוצה, והחדש לוחץ את ידך בחום. אתה מתבונן בה, לא מפסיק. גם כשהוא פותח את הדלת, גם כשמתיישב ורוכס את רצועות הבטיחות. אתה לא מפסיק לנעוץ עיניים כשאתה שומע את המתנע מסתובב, ואת המפלט משתעל קלות. אתה יודע מה היא מרגישה, ומזהה בדיוק את מצב הרוח.
ואז הם מתחילים להתרחק, ופנסיה האחוריים מביטים בך עוד רגע ארוך, כאילו קוראת לעברך "לא, אל תלך. אתה לא אוהב אותי יותר?" כמו הפולנייה שהיא יודעת להיות. ואתה משיב לה, כאילו בלי משים, "לא יקירתי, כמוך יש אלף, ונשואי תועלת אני כבר לא צריך".
הלילה לא תוכל להירדם, מחר מתחילה תקופה חדשה.