בשורה חברתית

בשבוע שעבר נורתה יריית הפתיחה במה שהתקשורת אוהבת לכנות "הדרמה סביב התקציב", אבל הציבור הרחב מתקשה להסתיר פיהוק. תקציב המדינה לשנת 2002 וחוק ההסדרים הצמוד אליו - שעצם קיומו הוא שערורייה פרלמנטרית – מובנים למרבית הציבור כמו סינית מדוברת. נקל לראות שהאזרחים אדישים לדיונים כלכליים מפני שמונחים כגו "גירעון תקציבי", "שיעור הצמיחה", או "יעדי האינפלציה" נראים להם סתומים. הטלוויזיה מחזקת את האדישות על-ידי הצגת דיוני התקציב כדרמה קומית שחוקה, שבה מככבים שרים "מאיימים", דתיים "סחטנים" ומפלגות קואליציה "חולבות".
על רקע זה הציבור מתנתק מאחד הדיונים החשובים ביותר הנוגעים לחייו היומיומיים. כך נוצר מצב בלתי נסבל שבו הפוליטיקאים, בעלי ההון וקבוצות אינטרס חזקות נוהגות לחתוך את "העוגה" התקציבית כפי שטוב ומתאים להם. לעומתם, מעמד העובדים הרחב ובו, בין השאר, מיליון שכירים המרוויחים פחות מ-4,000 שקלים בחודש, צבא המובטלים הענק המונה כרבע מיליון בני אדם ורבבות המשפחות החד-הוריות, הפנסיונרים והאזרחים החיים מהבטחת הכנסה, אינם מיוצגים בקבלת ההחלטה הקריטית: מה יהיה סדר העדיפויות לחלוקה של תקציב משק הבית הגדול שלהם, כלומר, תקציב המדינה. זאת למרות שדווקא הם אלה החיים מבחינה כלכלית בקצה הגשר, מועדים לנפילה פתאומית והתרסקות, כפי שאכן קרה למר בן-טוב ז"ל מדימונה, שאחרי שהתאבד בגלל מצבו הכלכלי זכה השבוע לדמעות תנין רבות בעיתונות.
אנשים חלשים זקוקים לסניגורים חזקים. שר האוצר סילבן שלום ויו"ר ההסתדרות עמיר פרץ הם אנשים חזקים המחזיקים בשני אדנים חשובים של המשק הישראלי. שניהם צמחו בערי הפריפריה של דרום הארץ, וכבני הדור השני של העולים המזרחים הם מכירים היטב את הצלקות ואת שברון הלב שאב או אם מובטלים מותירים בילדיהם כשאינם מצליחים לספק את צורכיהם. למרות שהם חיים כיום ברווחה, שניהם יודעים את הכאב. זאת ועוד: במהלך השנים הם התחייבו בפומבי לדאוג לשכבות החלשות מובן שמוצא והביוגרפיה כשהם לעצמם אינם מבטיחים דבר. היו בעבר, ויש בהווה, פוליטיקאים מזרחים שמחויבותם לחלשים נותרה רטוריקה ריקה.
בימים האחרונים, כאשר מלאה העיתונות בביקורת על שר האוצר וכתבים כלכליים בכירים החלו להתלונן ען מדיניותו של "סילבן יש לי", החל לבי להתרונן. הביקורת העלתה שהוא סוטה סוף סוף מן המדיניות של קודמיו, שהעדיפה את נקודת מבטם של המעסיקים, של בעלי ההון ושל השכבות השבעות, ובמקביל נהגה לתבוע מן החלשים להדק את החגורה על גופה הרזה ולוותר על תנאי עבודה הולמים פן יהפכו למובטלים.
עיון בתקציב המדינה שהציג סילבן שלום מעלה שלפנינו ניסיון ראשון להקל על מצוקת השכבות החלשות, להשקיע בתשתיות לטובת הפריפריה ולהגדיל את תקציבי המשרדים החברתיים. ברור שבמציאות הקשה של היום קשה להתמודד לבד מול בעלי האינטרסים החזקים. הוא זקוק לשותף, ועמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, יכול להיות כזה, מפני שגם פרץ זקוק לשר אוצר הקשור למאבקיו למען המובטלים והשכירים קשי היום. שלום ופרץ, אם כן, יכולים להתוות וליישם מדיניות שהאדם הפשוט עומד במרכזה. אולי יוכלו – למרות שהם פוליטיקאים ממולחים – להשמיע יחד את ציוץ הסנונית המבשר אביב.