הדרך האדומה לגן עדן

כשראיתי לפני 22 שנה את המודעות המודבקות בכל לונדון, לא הבחנתי מולי בשום אגדה. לד זפלין היו באלכסון, והדרך לגן עדן היתה כבר אז אדומה, ובאותיות גסות, שבע ומשהו לירות, והיו כרטיסים רבים. ההופעה היתה באיזה עמק, מרחק שעה נסיעה מלונדון - למזלי, כי אחרי הכל, אין כמו מסע קטן לחיזוק הזיכרון של הופעת רוק.
הייתי בן 16, פעם ראשונה לבד בחו"ל, ולא היו ישראלים מסביב. לא שמעתי כל הדרך מילה אחת בעברית. הייתי הכי לבד שאפשר להיות. לא היה צפוף ויכולתי לשבת. הירושלמית התקמטה לי בכיס, אבל בכלל לא הוצאתי אותה, כי לא הפסיקו להגיע ג'וינטים מכל עבר. עכשיו נראה לי שלד זפלין הלכו תמיד יותר טוב עם חום מאשר עם ירוק; משהו בדחיסות והחספוס לא מתאימים לקלילות של עשב הירוק.

ההד המיתולוגי הזה

ההופעה ההיא נתנה לי במשך כל השנים את החלק שתמיד היה חסר לי בהאזנה לאותו השיר במערכת טובה – היא נתנה לי את ההד האדיר והבלתי נשכח שעלה מהמוזיקה הזאת כשאתה מאזין לה 30 מטר מהבמה. הייתי בקהל גדול כל כך, והם היו גדולים. ממרחק לא רב, בונהם היה ממש מואר. הירוקים והאדומים של הפנסים הגדולים היו עצבניים, אבל לא כמוהו. הוא זרק את עצמו על התופים, רדף אחרי ג'ימי פייג' וצעק עליו. ג'ימי, משום מה, היה צמא כל הזמן וגם עצבני. רק רוברט פלאנט החזיק את המיקרופון ובכלל לא התרגש. כשהם עשו את הדרך אל הבמה בפעם ראשונה בתחילת הערב, הם עשו את זה בשביל ההופעה. הקהל צעק והגיטרה זעקה, והכל היה במקום, ממש כמו כל הופעה חיה.
אלא שהשיא הגיע, איך לא, בהדרן, שתמיד מנקז אליו את כל מה שיכול היה להיות לפני כן. פלאנט עשה זאת, ובפעם הראשונה באותה הופעה: הוא נעמד מזיע מול הקהל ושאל בקול רם: "אתם רוצים לשמוע?", והקהל צעק עליו. השתרר שקט, והוא צעק שוב: "האם אתם רוצים את זה?..". עכשיו גם אני צעקתי, כי הרגשתי לראשונה שייך. וכולם ידעו על מה מדובר. הבלדה העצובה הזאת, שנמשכה כמעט חצי שעה בהדרן, היתה פס הקול הטוב ביותר בחשיש של 79'.
כמה חודשים לאחר מכן בונהם שתה את עצמו לדעת, ופתאום השיר הזה נהיה לשיר מאוד חשוב בחיי.