שתף קטע נבחר

"כבר לא מתאים לי תל אביב"

אחרי 75 יום שבהם אכלו אורז וצלופחים, נלחמו עם חולדות ותמנונים, חרבנו בים ונרדמו מתחת לשמיכה של כוכבים, הם חזרו קצת אחרים. ynet, שליווה את בני הזוג באי הבודד, נפרד מהם ומן הגולשים ששמרו איתם על קשר

לפני כשלושה חודשים הם יצאו מהדירה ברחוב מלצ'ט, אוף-שינקין, להרפתקה הגדולה.
חוץ משק אורז, מאה אגוזי קוקוס וכמה תבלינים, הם לא לקחו אוכל, אפילו לא סוכר. לעומת זאת קיבלו מים מינרליים לשתייה וכמה ג'ריקנים, שיהיה במה לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
אחרי 75 יום שבהם אכלו אורז וצלופחים, נלחמו עם חולדות ותמנונים, חרבנו בים ונרדמו מתחת לשמיכה של כוכבים, הם חזרו קצת אחרים. הנה כמה רגעים בלתי נשכחים ותובנות חדשות שהביאו מן האי הבודד:
על החולדות (שנשארו עד הסוף האויב הגדול): "ראיתי (אדם) חולדות בצבא, בטול-כרם, אבל אז הייתי עם קבוצת חיילים במשימה…ניסינו לשכנע אחד את השני שאין הבדל בין עגל לחולדה. אבל תשמע, יש לה זנב חום, סחוסי, מכוער. מירי הייתה יותר חזקה ממני והיא פסקה שנאכל אותן… אחרי שמתו שמנו אותן על סלע, ועם המצ'טה הורדתי את הראש והזנב והרגליים הוורודות המגעילות. ואז היה צריך להוריד את הפרווה ולנקות את החלקים הפנימיים…אחרי הניקוי השחלתי את החולדות על שיפודים, קצת מלח פלפל, והעלינו אותן על המדורה. זה היה בשר טעים, משהו בין עוף לארנבת, אבל עדיין היה לא נעים…"
על המעצר (על ידי מחלקת ההגירה של זנזיבר): "שלחו אותנו להביא תמונות פספורט. בחנות הצילום אנחנו מרימים את הראש ורואים מולנו תמונה של נסראללה מהחיזבאללה. זה שבר אותנו. לא היה שום מקום אחר להצטלם בו, ונאלצנו להצטלם שם ולשלם להם."
על הריב היחיד ביניהם: "אני (אדם) רץ קדימה ומירי קצת יותר איטית. חוטפים קיפודים כל הדרך. אני מסתובב וצועק למירי 'נו, תתחילי להזיז את הרגליים'…ואז אני רואה אותה בוכה ואני אומר לעצמי, עכשיו יש לי רק את מירי. זה לא קשור לאהבה. זה קשור לזה שאתה נורא בודד. וזו בדידות שאתה לא מרשה לעצמך לריב, כי אין תחליף!"
על הגעגועים: "התגעגענו לירקות, לגבינות ולמשפחה." מירי: "אני פינטזתי על לחם עם חמאה…" אדם: "ולא התגעגענו לנייר טואלט. יותר כיף לשבת בכריעה בתוך המפרץ, כשהשמש יורדת. נוף כזה בשירותים לא יהיה לי לעולם."
על אסתטיקה: "אין בגדים יפים, אין מראה, אין בושם, ולמי אכפת." אדם: "בגלל שצילמנו סרט היה בכל זאת עניין אסתטי אחד שכן היה אכפת למירי: הורדתי לה בשעווה, פעם ראשונה בחיים."
על דגל ישראל: "לא הנפנו אותו. היום אני (אדם) לא יודע אם הייתי לוקח אותו. יש דברים יותר חשובים. החלטנו שזה לא מתאים להניף אותו על האי. זו מדינה מוסלמית…"
על פינוי האי: "זה היה מאוד קשה. פתאום יורדים עשרים אנשים שאת רובם אני (מירי) לא מכירה, ופתאום האי לא שלי…מישהו הולך עם הספסל שבנינו, אחר לוקח את שני הדליים שהיו ארון המטבח שלי…לא יכולנו לראות את זה. התחלתי לבכות…"
על מוסר ההשכל: "למדנו להסתפק בפחות. אני (אדם) לא רוצה להישמע לרגע כאילו אני מטיף למישהו, אבל אני מסתכל על עצמי ומרגיש קצת בהמיות בצורה שבה אני חי. כל כמויות האוכל שהייתי אוכל כל הזמן…כבר לא מתאים לי תל-אביב, לא מתאים לי בתי-קפה…תראה איך אנשים רצים בטירוף. אחרי מה? בשביל סובארו חדשה?"

הכתבה במלואה מתפרסמת במוסף 'שבעה ימים', 9.11.01










לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
על אסתטיקה: "אין בגדים יפים, אין מראה, אין בושם, למי אכפת"
צילום מירי ואדם ויה
על מוסר ההשכל: "למדנו להסתפק בפחות"
צילום מירי ואדם ויה
על פינוי האי: "זה היה מאוד קשה, התחלתי לבכות"
צילום מירי ואדם ויה
מומלצים