ללכת, כי כולם הולכים

בטיולי שטח כמו בטיולי שטח, מה שבטוח הוא ששום דבר לא יתנהל באמת כמתוכנן ושהדרך, באשר היא, תפתיע אותך תמיד. בסביבות השעה 22:00 אמש, נתקע מסע מלכת המדבר 2001 בין שני שטפונות שהתנגשו בדיוק מעלינו במחוז שבט קונסו שבדרום אתיופיה. ראוי לציין כי האזור, שנחשב תמיד כאזור צחיח ויבש במיוחד, זכה בפעם האחרונה לגשם מסוג זה לפני כעשר שנים...
המצב החדש אילץ אותנו לוותר על לינת הלילה במאהל המתוכנן ולעבור ללינה בשטח פתוח, כולל ארוחת ערב מערכות חירום. מה שלא הפריע לבנות להתארגן במהירות ולשיר את עצמן עד אור הבוקר.
והבוקר הגיע די מהר דווקא, כששרון המדריכה והמגאפון הצווח העירו את כל המאהל, כמו כל בוקר. רק אז הסתבר שהמקום בו עצרנו הוא חצר בית-ספר, שלמרות בקשת הנהלת המסע , נותר עם ניירות טואלט ושקי זבל - "תרומתנו" לאזור שעדיין נקי מהשפעות זרות.

בדרך

אחרי ארוחת בוקר מהירה בתוך כלי הרכב יצאנו לדרך, מערבה ממחוז קונסו דרך עיירה בשם ווטו (Wetto). הסוואנה הנפלאה שנפתחה בפנינו היתה מלאה צמחי אלו (כמו אלו-ורה אבל בלי ורה), עצי באובב (הנסיך הקטן, זוכרים?) ופריחה באדום, ירוק וסגלגל שליוותה אותנו במעלה האזור ההררי. על העצים אפשר היה להבחין בעיגולי עץ מאורכים , שרק מאוחר יותר הבנו שהן כוורות, לתוכן מכניסים המקומיים נחילי דבורים שיספקו דבש.
אנשי אזור שבט הקונסו וכלל השבטים האומוטיים מערבה ממנו (כל אלה היושבים באזור ההקפי של אגן נהר האומו), מונים כ-300 אלף איש. מדובר בחברה פגאנית לחלוטין שפיתחה שיטות חקלאיות מצוינות כמו שיטת הטרסות לעיבוד האדמה ההררית. ג'יפים באזור, במיוחד כשמדובר בקבוצה גדולה כשלנו, היא עניין חד-פעמי ומפליא בעיני המקומיים.
אבל לאורך הדרך קבלו את פנינו בני שבט הקונסו, היושבים במרחק של כאלף קילומטרים דרום מערבית לאדיס אבבה, בחמימות ראויה לציון. ואגב, לא רק ג'יפים העדיפו שלא להגיע לכאן, אלא גם שלל השפעות דת, פרי האיסלם והנצרות הנפוצות באזורים אחרים של אתיופיה, לא הגיעו מפאת המרחק לאזור והותירו אותו מבורך באמונות שבטיות תפלות. היום הזה הבהיר מעל לכל ספק שבראשית, אולי בניגוד לאמונות עליהן גדלנו, הייתה אפריקה...
כמו בימים קודמים, השמועה על-כך שהגענו עברה מפה לאוזן. אך בניגוד לימים קודמים, הפעם היה המעבר במחוזות של שבטים נידחים בהרבה, כאלה הממעטים במפגשים עם האדם הלבן ולכן גם לא מתאימים עצמם לחוויה המפוקפקת...
הנסיעה בג'יפ, עמוס בכל טוב, כשבצדי הדרך לא מפסיקים לחייך אלינו ולנופף לנו לשלום, גרמה לי להרגיש כמעט כמו מלכת אנגליה. טוב, בלי הבעיות מבית. האמת, בשלב מסוים חשבתי שמעניין יותר היה לעשות את הדרך ברגל, להכיר את האזור דרך השתלבות במנהגי המקום. כך, הם ללא זפק היו מרגישים פחות מאוימים. טוב, וזה עושה פחות רעש משיירת ג'יפים, אסור לשכוח.

שופינג

מקומיים נוספים שפגשנו היו בני שבט ההאמר, בדרך לשוק בדימקה. ואם כבר שוק - אז איך אפשר בלי קניות. ובכן, זה שבדימקה אינו דומה לשום שוק שאתם יכולים להעלות בדמיונכם, ואני מתארת שגם לא תצליחו לדלות אחד כזה מהזיכרון.
מדובר במפגש של בני שבט העולים אליו לרגל עם מרכולתם הדלה, הכוללת כסאות עץ קטנטנים, צמידים מנחושת, בדים צבעוניים לכיסוי חלציים ושרשראות מחרוזים קטנים וצבעוניים גם הם. בשבילי השוק היה המקום האמיתי למפגש עם המקומיים, שהקיפו אותי, התעניינו בפרפרי הפלסטיק שהיו לי על השיער, עליהם ויתרתי לטובת הילדים המחייכים שעמדו מסביבי בעיניים פעורות.
משונים במיוחד היו רובי קלצ'ניקוב מפוסלים מעץ שהחזיקו רבים מהם ביד. בתחילה חשבתי שמדובר בסוג מסוים של צעצוע, אבל שרון הסבירה שרובי העץ, ממש כמו אלה האמיתיים שהבוגרים החזיקו בידיהם, הם שיירים של תקופת הקומוניסטים והמלחמה הקרה, שבה נהגו לשלוח לכאן נשק דרך סודן. לדברי שרון, הרובים לא משמשים לירי, מרביתם אינם מכילים כדורים, הם משמשים בעיקר כסמלי סטטוס.
כאלה הן גם החצאיות של הנשים; חצאית ארוכה מסמלת אישה לא נשואה, חצאית קצרה מעור מסמלת אישה נשואה. הרבה נשים שראיתי בשוק היו צבועות במעין צבע חמרה-אדמדם, תערבות של אבק ברזל מדברי מעורבבת בחמאה של בקר. הסבירו לי שמטרת המריחה של הצבע היא להגן על השיער אבל בעיקר לזרוק אור לכיוון השמים. מעניין...

סחר-מכר

טיילתי בשוק צמודה לממהסו, ילד בן 12, שמרגע שהגעתי לשוק נצמד אליי והגן עלי מכל רע, עזר לי במקח וייעץ לי מה לקנות. אחרי שהתעייפתי, שאלתי אותו איפה, אם בכלל אפשר, לשתות משהו. נכנסנו לפאב מקומי, בקתת עץ קצת יותר גדולה מהרגיל שבמרכזה קמין מפויח, נשים זקנות, הרבה ילדים וזבובים, ואמו של ממהסו, סבתו ואחיו. הילדים הקטנים נדבקו אליי וביקשו "ביר", המטבע המקומי. אחרי שנגמרו לי ה"בירים", התחלתי לחלק פרפרי פלסטיק מהשיער (אלה שנשארו), עטים וכל שאר הדברים שמצאו חן בעיניהם. ואלה היו רבים.
סחר-מכר, חברים, זו ה -ש -י -ט -ה ולעזאזל העולם המודרני. יש משהו מאד לא מקולקל באנשים שחיים פה, משהו שהאדם הלבן והמודרני עוד לא הספיקו להרוס. זה נכון שהכסף, שיגיע עם התיירות הנכנסת (שהיא רק עניין של זמן), ישנה ככל הנראה את פני המקום או לפחות את פני המקומיים. אבל עד עכשיו, לפחות בעיני, מדובר בחבל ארץ שהחזיר אותי לגן-העדן של בראשית.
בסביבות השעה 20:00 הגענו מאושרות לאזור הקמפינג בטורמה. בנינו את המאהל במהירות שיא והילדים שקיבלו את פנינו הציעו לנו למלא את הג'ריקנים הגדולים במים על-מנת שנוכל להתקלח. מה שבטוח הוא שהמסע הזה ילמד את כולנו להעריך מקלחת טובה.
בחושך מוחלט, עם ג'ריקנים ומעט שמפו, קרצפנו את עצמנו מהאבק של הימים האחרונים והלכנו לאכול ארוחת ערב. יום ראשון וכנראה אחרון במסע שנצליח לישון יותר מ-4 שעות רצופות לפני שהמחר יפתיע אותנו שוב במלוא הדרו. וגם שרון והמגאפון...