רוחות רעות ואנשים לא טובים

הבוקר נפתח בנסיעה איטית דרך סוואנות סבוכות בדרך לכפר קארו, ענף של שבט האמר שראינו יום קודם. גם הכפר הזה יושב על מקורות האומו, והצמחייה הסבוכה בשילוב עם החום המתיש, הופכים את הנסיעה לקשה הרבה מהמצופה. שעות ארוכות בתוך הרכב גורמות גם למתיחויות בין הבנות ולרגע נראה שהיום יהיה בסימן נקודת שבירה. גם מבחינה מוטורית הבוקר היה מלא באין ספור חילוצים מתוך חריצים וביצות, כך שאחר הצהריים שעבר בנסיעה רגועה ומשעשעת היה מפתיע למדי.
בכפר קארו ירדנו מהג'יפים לחלץ רגליים ולהשתלב עם המקומיים. הייחוד של השבט הוא במסמר שתוקעות נשות השבט מתחת לשפה התחתונה ובעקירת השיניים האמצעיות תחתונות שנועדה לאפשר לרוחות הרעות לצאת.
אחרי מתקפת הבירים של אנשי השבט בבקשות לעטים (שרק מאוחר יותר הבנו שהפקקים שלהם משמשים כחרוזים לשרשראות), התיישבנו לשחק קצת. תיארתי להם את עצמם והם צחקו כשראו את השיער שלהם, השרשראות, האיפור על הפנים והגוף, בנייר משובץ.

השמש, השמש

מי שלא נתנה לנו מנוחה לאורך כל הדרך הייתה השמש האתיופית. בשביל להגן על התינוקות מפני השמש, משתמשות האמהות בשבט בענפים של עצים עם עלים ככובע. אנחנו מצד שני ניסינו למצוא מחסה מפני השמש בדרכים יותר פשוטות, גם אם מדובר היה במחיר של ישיבה על קוצים.
היום הזה, שנראה כיום הקשה ביותר מבחינה מנטלית, קיבל זווית מעט אחרת כשירדנו לשייט בנהר האומו על סירות קאנו, שנראו כמו בולי עץ חלולים באורך של 3 מטרים כל אחד. המים, כך סיפרו לנו, שורצי מחלות וזו בדיוק הסיבה שהראשונות שנפלו למים נכנסו ללחץ שנרגע רק לאחר שקרצפו את הגוף ארוכות במים מתוקים.
בדרך למאהל, לא רחוק ממקום חניית הסירות, הוקפנו בעשרות מקומיים שנתלו על כלי הרכב, ביקשו כסף ותלשו את שקיות האשפה שהתנדנדו מחוץ לג'יפים. מאוחר יותר הבנו שהם גם העלימו תיקים. אחד הפאוצ'ים של הבנות נעלם ובתוכו פספורט וכרטיסי טיסה. מצב הרוח, באופן מפתיע במיוחד, היה רגוע להפליא - ככל הנראה כתוצאה מהחום והעייפות.
בלילה הגענו לפארק מגו שם חנינו והקמנו את מאהל הקמפינג האמיתי הראשון עד כה. ההגעה המאוחרת והעובדה שכולם היו ממוטטים קיצרה את הפעילות הלילית לרחיצה בנהר, ארוחת ערב מאולתרת וחרופ מהיר לקראת היום הבא. זה שמתחיל כמובן ב-4 בבוקר.