פריצת דרך

אחרי לילה של פחות מארבע שעות שינה, סופת גשמים בלתי צפויה ודרך שלא הצלחנו לכבוש, מלכות המדבר לא מתייאשות. את הלילה הזה נעביר בנסיעה
הבוקר התחיל בהשכמה מוקדמת בסביבות השעה 04:00, בלב פארק מגו. העלייה לג'יפים הייתה מהירה, כשבתכנון יום מאתגר במיוחד הכולל פריצת דרך חדשה מכפר ג'ינקה דרך מחוז סנגל, שם יושב שבט הארי. דרך שממנה ועד לאדיס, הבירה, מרחק יום נסיעה.
מכיוון שמדובר בדרך הררית, מלאה בבורות, התכוננו להרבה פעילות פיזית. הדרך מפארק מגו לכפר ג'ינקה עברה דרך סוואנה עשירה כמו הג'ונגלים של ברזיל. דרך בוצית-הררית שהג'יפים שייטו בה מימין לשמאל. קצת קשה להאמין שכך נראית אתיופיה, אותה דמיינתי צהובה ומדברית.
חברים, אנחנו על גג העולם, והוא כל-כך הרבה יותר יפה מכאן. בירידות הרגל עוזבת את הברקס, בעגה המקצועית שאמצנו לעצמנו ביומיים האחרונים קוראים לזה "לתת למתלה לעבוד", והוא עובד. מעל מהירות מסוימת ההגה מרקד לצדדים והגלגלים מאבדים אחיזה. אין לך ברירה אלא פשוט לזרום עם זה, לא להיאבק.
כל תושבי ג'ינקה יצאו לקבל את פנינו כשהם מנידים בראשם, קוראים לנו פרנג'י, מנפנפים לנו בידיים לשלום. בניגוד לכפרים אחרים שעברנו בהם, מדובר בכפר מסודר עם בתי חימר, דרך ראשית, חנויות ובתי קפה בצדי הדרך.
עצרנו במלון "אורית" לארוחת בוקר והבנות מצוות "DJ" שאחראיות על המוזיקה במסע, הדליקו את הטייפ הנייד והפעיל מאד. המלכות התחילו לרקוד לשמחתן והשתאותם המבדחת של המקומיים שנצמדו לחלונות בית הקפה. אחרי הריקודים דילגנו חזרה לג'יפים כשצמרמורת של עונג והתרגשות עוברת בעמוד השדרה.
את הדרך שאנחנו אמורות לפרוץ היום פתחה לפני שש שנים קבוצת מטיילים איטלקית, וזו גם הייתה הפעם האחרונה שעברו בה. סוף סוף, כך חשבנו, יהיה אקשן אמיתי. אבל לשמים היו תכניות אחרות בשבילנו, כך מסתבר.
שלוש דקות לאחר שיצאנו מהכפר, בדרך העולה להר, נפתחו ארובות השמים וטיפות בגודל של פיל גדול במיוחד החלו ליפול מטה. לפנינו היו אמורים להיות עוד 3 נהרות. שני כלי רכב נתקעו בדרך, אחד מהם נתקע בתוך חריץ ועל פי מצוות מובילי המסע הוחלט לעצור את השיירה להתייעצות.
מה עושים? ממשיכים? חוזרים על עקבותינו? ואם כן חוזרים על העקבות, האם נספיק להגיע בחזרה לטיסה ארצה היוצאת מאדיס אבבה? אחרי כחצי שעה של התלבטויות, הוחלט שמסתובבים. הגשם לדברי טדי, המלווה הצמוד שלנו, לא ייפסק במהלך 24 השעות הקרובות. ג'יפ אחרי ג'יפ הסתובב על עקבותיו, כשמרחב הניווט הוא צר באופן יחסי וסכנת ההחלקה ממשית.
הירידה במדרון הייתה קשה בהרבה מהעלייה, שמלכתחילה לא הייתה פשוטה מאחר וכמות הגשם שהציפה במהירות את האזור פתחה פשוט נחלים אקראיים לכל אורכה של הדרך. כלי הרכב התנהלו אחד אחרי השני בסדר מופתי, וזו גם הייתה הפעם היחידה לאורך כל ימות המסע שהקשקשת במערכת הקשר הצטמצמה לקריאות ענייניות של הצוותים האחראים על החילוץ. הדרך היחידה היא לנסות ולהגיע לאדיס דרך סודו, קאייפר וארבא מינץ', כך נאמר לנו לפחות. ועל כן, כך המשיכו והסבירו, יש לחזור לג'ינקה כדי לעצור למנוחה.
בפתח הכניסה למלון אורית קבלו את הג'יפים החוזרים בתרועת גיבורות. אלה שעברו בהצלחה את המסע המפרך ממורדות ההר, כשכל הכפר כולו מנפנף לנו ומחייך. ועכשיו אנחנו כאן, אוכלים ארוחת צהרים בפעם הראשונה מאז שהגענו. כדי להבהיר, חשוב להסביר כי מדובר בארוחת צהרים חמה ואותנטית, שככל הנראה תהיה זו שתחזיק אותנו לצד המנצ'יז וערכות החירום המיוחדות במהלך 15 השעות הקרובות שיעברו עלינו בנסיעה. על שינה, כנראה, אין מה לדבר...