מתחילים להריח את הסוף

כזכור, הגשם שיבש את התכנית לפרוץ דרך חדשה ואילץ אותנו לצאת למסע לילי שנמשך למעלה מ-30 שעות נסיעה, עם מספר מצומצם של הפסקות קצרות בלבד. המסע המתמשך החל בשעה 04:00 לפנות בוקר, מה שגרם לעייפות מצטברת שהכריעה אותנו בשעות הלילה המאוחרות. בשיירת הג'יפים הנעה קדימה נותרו רק נהגות ומלוות במצב עירני, שכל מטרתן לשמור על צלילות האוחזות בהגה.
וכצפוי, במהלך הלילה התפתח הווי מדהים ברשת הקשר, שכלל משחקי טריוויה בנושא סקס, שאלות "נכוו לא-נכון" בסגנון רפי רשף, סיפורים אישיים ומשחקים שמטרתם להעביר את הזמן. בפועל, מבלי שנרצה, חשבנו כולנו על הבית המתקרב, המשפחה, הילדים והאהבות שהשארנו שם, מרחק אלפי קילומטרים.

מתחילים להריח את הסוף

אריק, מוביל השיירה, וידא מדי כמה דקות שמי שצריך לשמור על עירנות אכן פקוח עיניים, ולא נרדם על ההגה. לנהגות שעייפו, נמצאו מחליפות ואותו כנ"ל גם לגבי הנווטות.
הוא הרגיע, עודד, שאל לשלומנו וסיפר לנו את סיפור לידתו של מסע מלכת המדבר. החוויה, לדבריו, היא לאפשר לבנות את הפריבילגיה להיות חלק מחברותא המשלבת אתגר תחרותי - פריבילגיה שבארץ ניתנת רק לגברים כשהם יוצאים למילואים.
הטונים בקשר היו של כמעין סיכום מסע, והאמת היא שגם ברכב מספר 7, בו נסעתי אני, החלו לסכם. לאורלי נמאס כבר מימים שלמים בדרכים, ואתמול כבר חלמה על הילדים. בשביל שרית, נקודת השבירה היתה בעת הגשמים של אתמול, אלה שתפסו אותנו לא מוכנות. "אין שיא למסע. אפילו בלי לפרוץ את הדרך, אנחנו נוסעות כבר יומיים וכל מה שראינו זה את שבט ההאמר. ועכשיו אנחנו ניסע עוד ארבעה ימים כי לא הצלחנו לפרוץ את דרך הקיצור. זה מסע מאד שטוח, גם מבחינה חברתית. לא היו בו שיאים, היה ערב אחד נחמד שבו כל אחת מהבנות דיברה קצת על עצמה, אבל לא היה לנו זמן ליותר מזה, גם לא להפסקות קפה ארוכות, או מפגשים יותר ממצים עם האוכלוסייה המקומית. חבל לי קצת שהאתגר היחיד במסע הוא לנהוג בג'יפים ומהר, חבל לי על חוסר היכולת של המארגנים לשנות תכניות במקום, בהתאם לתנאי השטח. הסנפלינג היה סתמי וגם השיט בקאנו היה בדיחה קצרה, שבעיקר גרמה לי לחשוש מנפילה לתוך מים מטונפים שמכילים מחלות ובילהרציה".
אבל למרות הקיטורים - וחייבים להודות שהיו ככל הנראה חלק מנקודת השבירה שנובעת מנסיעה בלתי נגמרת בג'יפ, היא אומרת: "בכל זאת אני נהנית מהנסיעה, מהמסע ומשבירת השגרה. אני חושבת שהייתי יכולה להמשיך במתכונת הזו בלי להפסיק בכלל".

על סגירת מעגל והשתלבות

מי שהמסע היה בשבילה סגירת מעגל מרגשת היתה יונית אליהו מצוות 8. יונית, 23, נולדה בכפר האתיופי "גדלגה" שליד גונדר, ועלתה לישראל עם משפחתה כשהייתה בת 5 וחצי בלבד ומאז היא גרה באשדוד. זו הפעם הראשונה שחזרה לאתיופיה מאז שעזבה אותה כילדה קטנה והחוויה היא עצומה ומרגשת.
"לכפר שלי אני רוצה לחזור עם אמא שלי, כדי שתראה לי בדיוק איך חיינו שם. אני לא מכירה את הכפר ואין לי תמונות למרות שעכשיו בזכות המסע, אני מתחילה להזכר בבתים, ברחובות".
החזרה לאתיופיה אחרי שהעבירה את מרבית שנותיה הבוגרות בישראל, מעוררת בה גאווה, "אני יודעת ומכירה את העדה שלי, הם אנשים נחמדים ואכפתיים, הם שונים מהישראלים ואין להם מטרות של ממש להשיג. הם פשוט חיים את החיים. לא כמונו, הנלחמים כדי להשיג מטרות" היא אומרת.
כשאני שואלת אם היא זוכרת איך נראה הבית שלה בגדלגה, היא מנסה להזכר ואומרת "היה לנו טוקול (בית מבוץ וקש – מ.י), שדות תירס ותבואה, כבשים, עזים וכוורות. ליד הבית שלנו היה בית מפח שנועד להכנסת אורחים". עד עכשיו הנקודה המרגשת בטיול בשבילה היתה הביקור של שבט ההאמרים במאהל שלנו. "התלהבתי מאד כשחנינו ליד נהר האומו ואנשי השבט הגיעו לרקוד לפנינו. עד לרגע הזה ראיתי ריקודים מסוג זה רק בטלוויזיה ובקולנוע, זה היה מאד מרגש".
למרות ההתרגשות מדובר במסע לא כל-כך פשוט בשביל יונית "הקושי העיקרי שנתקלתי בו היה ההשתלבות בתוך הצוות שאליו אני שייכת. זה מסע בן שמונה ימים, וזה הרבה זמן. בכל זאת מדובר במסע שנערך בארץ ולא בחו"ל והשוני הוא שאם זה היה נערך בארץ, לפחות הייתי יכולה להשען על החברים והמשפחה. פה הצוות הוא זה שאמור לתמוך בך ולעזור. היינו אמורים להיות מגובשים, אבל בפועל אחת אוכלת את השנייה. אני חושבת שמבחינת האופי של הבנות בצוות, זה השילוב הגרוע ביותר שיכול להיות".
היא מנסה להסביר למה המצב הסתבך: "אצלנו בג'יפ, כמעט ולא היו אורחים וכתבים, שאנחנו מכנים 'שקופים', כי אסור להם להתבלט יותר מדי. בשאר הג'יפים העובדה שכן היו אנשים מבחוץ, הצליחה קצת לשחרר את הלחץ. חוץ מזה נהגתי אולי פעמיים במהלך המסע, כי לא נתנו לי תחושת ביטחון והעבירו על הנהיגה שלי ביקורת והלחיצו אותי".
מסע מלכת המדבר 2001 עומד לקראת סיום, למרות התכניות שהשתנו והקשיים בדרך, סביר להניח שגולת הכותרת של המסע תיזכר לנצח כנסיעה שנמשכה כמעט יומיים, נסיעה שאיך שלא תביטו בה, קשה ומאתגרת לא רק נשים. במהלך היומיים הללו הצלחנו להכיר את נקודות התורפה ואת נקודות האור של כל אחת ואחת מאיתנו, להתקרב וליצור לא מעט זכרונות שילוו אותנו בשנים הבאות.