בשקט בשקט

פתגם אמריקני קשיש אומר שמבחנו של הפודינג הוא באכילתו. נאומו של קולין פאוול הוא פודינג שבושל זמן רב כל כך ובזהירות כה רבה, שספק אם נשאר בו טעם. יוסי ביילין טוען שזהו נאום היסטורי, שממשל בוש חוזר סוף סוף לזירה של המזרח התיכון. אולי; אבל הוא עושה את זה כל כך בזהירות וכל כך על קצות האצבעות, שספק אם מישהו שומע.
מקורות יודעי דבר טוענים שפאוול שינה ותיקן את נאומו אינספור פעמים (אבו עלא נקב במספר 37). אם זה אכן כך, מפתיע כמה הנאום לא השתנה. מקור ישראלי יודע דבר (שאינו חבר בממשלת שרון), ידע לומר את עיקריו כבר לפני יותר מחודש, והם לא השתנו בהרבה מאז.
מרגע שנודע עליו - ועוד יותר מזה, מרגע שנודע שהוא התחלתו של תהליך, שהצעד הבא שלו הוא שיגור ברנס וזיני לאיזור – החלה מערכת מדהימה של דיסאינפורמציה, הדלפות וטענות חסרות בסיס, מהצד הישראלי והפלסטיני. בשיאה דובר על כך שהנאום יכלול קריאה לישראל לפנות התנחלויות, צעדים דרסטיים נגד הצדדים, ושאר איומים. בהשוואה אליהם היה הנאום שנישא בסופו של דבר משהו שכל הצדדים יכולים לטעון שהוא טוב עבורם.
וזו, אולי, היתה מטרתו של פאוול: לתת לכל אחד משהו שנוח לו, כדי להתחיל תזוזה אבל לא לגרום זעזוע. האמריקנים עסוקים עכשיו בדבר אחד בלבד – המערכה שלהם באפגניסטן, ומה שיבוא אחריה. מבחינתם, המזרח התיכון צריך לשבת בשקט. כל התבטאות או מעשה נבחנים בפריזמה היחידה הזו: כמה יתרמו לרגיעה, יחסית וזמנית ככל שתהיה, שתאפשר לאמריקה להתרכז במלחמתה.
ממשל בוש אינו מתכוון להיות מעורב באיזור כמו ממשל קלינטון. זה לא מתאים לאופי הנשיא והממשל, וגם לא למצב הנוכחי. פאוול הזהיר, המתון, המהלך בקטנות, הוא מהבחינה הזו שר החוץ האידיאלי למצב הנתון. האיש המעניין באמת עשוי להיות דווקא זיני, מפקד פיקוד המרכז האמריקני לשעבר, ששגריר ארה"ב בישראל הבטיח שאנחנו נלמד לחבב אותו. מדובר, אומרים ישראלים שפגשו בו, באיש ברוך כשרונות ויצירתי במיוחד, שגם אם הממונים עליו רוצים ממנו בעיקר שישמור על השקט, עוד עשוי לעשות קצת רעש חיובי ברגע שתנתן לו ההזדמנות.