הממלכה מתפוררת

בעוד מספר שנים, לכשתוקם ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור איך הגיעה מדינת ישראל למצבה הכלכלי של מדינה דרום אמריקנית, יקראו הכל את הצעת חוק התקציב לשנת 2002 וישאלו כיצד בשיאו של משבר כלכלי העזה ממשלה בישראל להביא לאישור הכנסת הצעה מגוחכת כזו.
מחד גיסא יש בתקציב את כל הסעיפים שהיו כבר לזרא, לטורח ולמיאוס. הסעיפים המנציחים את עליונות הסקטורים על הממלכה, המקבעים את זכותם של אלה שרואים עצמם מיוחסים להמשיך ולהתעלק על הקופה הציבורית באין מפריע (ולא, לא רק החרדים חוטאים בחטא נורא זה). מנגד נראה התקציב כאילו הוא לקוח מאגדות האחים גרים. הצמיחה תגדל בשיעור הפנטסטי של 4% תוצר, הגירעון יהיה נמוך וכולם, אבל כווולם, יקבלו את מבוקשם – ממש ימות המשיח.
תקציב הוא הכלי העיקרי שבו מבטאת ממשלה את מדיניותה וערכיה. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על צמצום פערים, חיזוק ההשכלה והחינוך, שוויון ואפליה מתקנת, אבל אם אין לדברים יפים אלה ביטוי בתקציב, אם ממשלה אינה מציעה בו סדרי עדיפויות חדשים, אם היא אינה מסוגלת להתמודד בתקציבה עם צוק העתים – נותרות המלים היפות כאבן שאין לה הופכין והמציאות היא זו שמכתיבה את המדיניות במקום שהמדיניות תשנה את המציאות.

שירות התעסוקה – טרף פוליטי

הבה ניקח לדוגמה את אחת הבעיות הבוערות במשק הישראלי: שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה האזרחי. מדינת ישראל מעודדת בטלה על חשבון הקופה הציבורית. ברוב מדינות העולם המפותחות מי שרוצה לעבוד ואינו יכול – מקבל סעד וסיוע מן הקופה הציבורית ומי שיכול לעבוד ואינו רוצה – אינו זכאי למאום. בישראל, אלה שרוצים לעבוד ואינם יכולים (קשישים, נכים, מוגבלים או כאלה שהמקצוע שרכשו אינו מבוקש עוד), אלה מחזרים על הפתחים ורעבים ללחם. מנגד אלה שיכולים לעבוד ואינם רוצים בוחרים להתעלק על הקופה הציבורית. הממשלה, במקום להשקיע בהכשרה מקצועית ולגרום למובטלים לרכוש מקצועות נדרשים, מסרה את שירות התעסוקה כטרף פוליטי בידי שר העבודה והרווחה, וכך נפתחים קורסים לבלנים, שוחטים ושיא השיאים – מצילים ומצילות חרדים.
במקום לעודד השכלה ורכישת מקצוע – מעודדת המדינה עשיית ילדים. במקום להשקיע בתשתיות חינוך ובהכשרה טכנולוגית – משקיעה המדינה בתשלומי העברה שמנציחים את העוני. האם שר האוצר אינו יודע דברים אלה? ודאי שהוא יודע. אז למה הוא לא מציע תקציב שסוף סוף ישבור את המעגל השוטה הזה? כי שר האוצר, כיתר חבריו לממשלה, אינו רואה לנגד עיניו את טובת הממלכה, את טובתו של המשק הישראלי בכללותו, אלא את הישרדותו הפוליטית, וזו תלויה בתשלום לשותפיו הקואליציוניים כמו גם פזילה לבוחריו במרכז הליכוד. לכן אין בתקציב שינוי של ממש בהשכלה, בחינוך הטכנולוגי ובהכשרה המקצועית, אבל תשלומי ההעברה לביטוח הלאומי צפויים לגדול בשיעור מחריד של מעל 4%.

ים של אינטרסים

דוגמה נוספת היא מחירי המים. בשנות התשעים הועברו בממשלה לפחות עשר החלטות להעלאת מחירי המים לחקלאות ולתעשייה ולהפסקת סבסודם על-ידי המגזר העירוני וקופת המדינה. יוק! גם השנה תומך משלם המסים הישראלי ביותר מרבע מיליארד שקל במחירי המים לחקלאות. צריך לזכור. מחיר המים לחקלאי בגבול הצפון או בנגב – זהה למחירם לחקלאי ממרכז הארץ. האינטרס הלאומי הוא שתהיה חקלאות בגבול הצפון כמו גם בנגב אבל מדוע אנחנו צריכים לסבסד מים לחקלאי משפיים או מבאר טוביה? סבסוד המים גם גורם לכך שעל האדמות החקלאיות מוקמים, ללא היתר ובניגוד לכל תוכנית מתאר, מפעלים צורכי מים שמחירם מסובסד, כמו גם אולמי שמחות שהמים מהווים בהם תשומה ניכרת.
הלובי החקלאי הוא מהחזקים בכנסת. הברית בין השר שלום שמחון מהעבודה, ח"כ אבשלום וילן ממר"צ וח"כ ישראל כ"ץ מהליכוד – חוצה כל יריבות אידיאולוגית. כולם ביחד פועלים כדי להיטיב עם אלה ששלחום לכנסת והתקציב ממשיך את האפליה הבוטה הזו כי כאמור, לא רק שר האוצר רוצה להיבחר מחדש, גם החברים וילן, כ"ץ ושמחון.

ממשלת אחדות לאומית כמו שיש היום היא כמעט אסון דמוקרטי. אין לאופוזיציה כוח אמיתי בפרלמנט. יתרונה היחיד של ממשלה גדולה כל כך הוא ביכולתה לשנות סדרי עדיפויות ולקבוע מדיניות חדשה המתאימה את עצמה למצב. אבל ממשלה זו, כקודמתה, אינה מבטאת בתקציב שום שינוי של ממש. במקום לקבוע יעדים ממלכתיים, ציוניים ולאומיים היא ממשיכה לספק את רצונם של הסקטורים והמגזרים השונים על חשבונה של הממלכה המתפוררת ושל הקופה הציבורית המתרוקנת.