אריכות ימים, ומי שמאיים עליה

לכאורה מדובר בסוג של סיוט: ברגעים אלה ממש, במקומות סתר בהרי יהודה ושומרון משמנים את נשקם עשרות יגאלים עמירים קטנים, מחכים לשעת כושר קרובה לביצוע מזימתם. יש קסם קולנועי מסוים בתמונה הזאת, אבל אצטרך להפריך אותה בכל זאת לאור היכרותי הקרובה עם השטח. לו ברק אני - או אחד משומרי ראשו - הייתי ממשיכה לישון בשקט גם אחרי דבריו של שמעון ריקלין, ראש הדור הצעיר של יש"ע, שאמר כי "אם חלילה יבצע ברק את תוכניתו הנוראה ביש"ע הוא עלול שלא להאריך ימים".
המשפט הזה מזמין ניתוח לשוני, לא ניתוח צבאי. לריקלין ודומיו אין מושג עד כמה רע הם נשמעים כאשר בפשטות בלתי נסבלת הם מדברים על רצח אפשרי נוסף של ראש ממשלה. מי שכבר רוצח אחד של ראש ממשלה בא ממחנהו, מוטב שישתוק ויזהר בבחירת המילים שלו. "אין מזכירים חבל בבית התלוי", זוהי האסוציאציה המיידית שהתייצבה כששמעתי את ריקלין. עניין של רגישות וטעם טוב. כשההלכה היהודית אסרה על אונאת דברים היא התכוונה בדיוק לסוג העלבון המילולי הזה, לפנים המסמיקות נוכח החבל שמאן דהוא שלף בבית האבלים של כולנו.
שתי אפשרויות הן: או לחשוד ב"דובר צעירי יש"ע" - מושג בעייתי בפני עצמו - באטימות וערלות לב, אי הפנמה של רצח רבין ומשמעויותיו, או שנחשוד בו כלוקה בבעיית שמיעה קשה, שהיא בעייתו של הימין בכלל, והימין הדתי בפרט. שמיעה מוזיקלית היא היכולת להבחין בדקויות צליליות, ולהקשיב לאיך אתה נשמע. הימין הדתי, גם כאשר טיעוניו סבירים, מתאפיין בניסוחים אנכרוניסטים מלאי פאתוס. מי שלא מאמין לא היה בהפגנה האחרונה בכיכר ציון. לגבי הימין הרחב, גם אם נתעלם מ`הם מפחדים` המיתולוגי, נוכל להתרכז בהעלאת מועמדותו של קצב לנשיאות: נשמעת רע, ומדגימה להפליא חוסר הבחנה בין חלטוריסט מקומי לאמן גדול של ממש. (ולא, פרס הוא לא בהכרח האמן הזה, במאמץ מסוים יימצא הבטהובן של הימין).
שתי האשמות: החרשות והאטימות, אינן סימפטיות במיוחד. המסורת היהודית קבעה מזמן שהאיש החפץ חיים ידאג ללשונו. אריכות ימים, מסתבר, נובעת משילוב מעניין בין מוסר לשפה, לא רק יגאל עמיר מאיים עליה.

חיותה דויטש – מתנחלת המתגוררת בנווה דניאל, סופרת ובעלת טור תרבות בירחון המתנחלים ביש"ע "נקודה".