ארבע חתונות וחצי לוויה

בחודש האחרון לא שפר עליי גורלי ונאלצתי להיות נוכח בארבע חתונות שונות, אך זהות לחלוטין. בדרך כלל אין דרך קלה לרכישת אוייבים מאשר לא להזמינם לאחד מהארועים הללו אולם אני, שלא יודע לזהות הזדמניות כשאני נתקל בכאלה, הופך אוטומטית למעריץ גדול של מי שחוסך ממני את המעמד הנחשב, מבצע עבורי את המחווה האנושית המרגשת כל כך ופוסח על שמי ברשימת המוזמנים המדוקדקת. מארבעת החתונות האלה לא הצלחתי לחמוק וככה, כדי להיות בצד הבטוח, נאלצתי לבקר בחשאי בקניונים, ולהגיע לשפל כלכלי שאין כמותו כדי לרכוש לעצמי מחלצות חג במחירים מופקעים, או מה שקרוי "בגדים לאירועים".
פעם חתונות היו פשוט חתונות. הזוג המאושר נראה פחות או יותר מאושר כאשר, באורח פלא, הצליח למצוא את הכניסה לאולם מתוך דלת המכונית הקטנה של האבא ולא מתוך דלת המסוק הגדול של הסבא. בני הזוג נכנסו מבעד לדלת, לא דרך הגג. לאורחים היתה קירבה ריגשית מסויימת לבני הזוג, או לפחות יכולת לזהות את פרצופיהם, ואל אולם שקירותיו מחופים טפט פרחוני הגיחו מלצריות מתוך המטבח, בלבוש מלא, ולא דרך הבריכה כשגופן המשומן רטוב ומעוצב כיעד סקסי לכיבוש.
נקניקיה עטופה בבצק עלים היתה החטיף שליווה את מה שנהוג לכנות "אפריטיף" ו"קרודיטה" - ירקות חיים חתוכים לצורות משובבות נפש ומלווים בדיפים - היה ה"שוס" של הערב.
במרכז האולם היה מזנון קר ועליו פסל של חתן כלה עשוי מרגרינה ופעמון שוקולד קישט את מזנון הקינוחים. היה טעים? לפעמים. ובאורח פלא הזוגות הללו עדיין חיים בזוגות. באותה התרכובת.
יותר מדי סרטים מהוליווד, יותר מדי מתעשרים חדשים והרצון להיות נושא לשיחת היום ולככב במדורי הרכילות, ילדו ז'אנר של חתונות הפאר יוקרתיות, אקסקלוסיביות, מלכותיות ובלעדיות, עד כדי כך בלעדיות שכל חתונה נראית בדיוק כמו קודמתה, כולל הצלם, המאפרת, מעצב השיער, הדי ג'יי האורחים והזוג הטרי, שדומה דימיון מפתיע לכל הזוגות הנישאים.
היום חתונות מתבצעות במיבצרי פאר, רצוי בטוסקנה ואם אי אפשר, למה לא על פסגת המצדה. גרובי מגנובי. רשימת המוזמנים מורכבת מאנשים שכדאי לחפוץ ביקרם: לפחות 1200 אורחים וזה לאחר צימצום לדרגת מינימום הכרחי, לפחות עשר דוגמניות צמרת חטובות גו, כוכב תיקשורת חדש אחד, אורח אחד מפאנל של תוכנית טלויזיה גם אם זו התכנית "כן או לא", מפיק ותיק, שני קציני צבא בכירים, כאלה שהתראיינו לפחות פעם אחת בנוגע ל"מצב", שלושה מנתחי לב ידועים, שני מנתחים פלסטיים, תעשיין או שניים, מעצב שיער צמרת, אחד לפחות, שאומץ חוזר בתשובה אחד המצוייד בשטריימל מבית היוצר של "דולצ'ה וגבאנה" ואם מוכרחים, אבל רק אם מוכרחים באמת, אז גם כמה אורחים בעלי קירבה משפחתית שכולם בעלי חוש מולד לאופנה.
דיילת חביבה ליוותה אותי מרגע הגיעי ועד לרגע שאיש חשוב ממני הגיע, כי בעלי הארוע מקפידים על סולם היררכיה ברור, מלצריות הלבושות בסגנון ה"בא-רוק" נענעו את הקוקטיילים בקפידה, מלצרים נשאו לפידים וזיקוקי דינור, תרועת חצוצרה והלמות תופים והאורחים הוזמנו להביט למעלה, לא כי החתן והכלה הגיעו חלילה אלא כי עוד "סלב" נחת במסוק בלבד ולא בקונקורד או בחללית, מחמת הצינעה והמצב הקשה.
פעם חתונות היו רק חתונות, היום הן ארוע לקידום והשקת המוצר-הזוג המאושר.
רוב האורחים כבר הספיקו לעשות מנגל אחד לפחות באיי פיג'י, לאכול "פרטוראס" אחד לפחות בקובה, לבלות שני סופי שבוע באיי סיישל או ברבאדוס, לנשנש שלש פלטות סושי עם נסיך ליכטנשטיין ולרדד בצק עם השף הפרטי של נשיא מדגסקר, וכך בין לילה היו לבעלי מודעות קולינארית ואניני טעם. אני, לעומת זאת, נדרשתי לתעצומות נפש עילאיות כדי לעכל את טעמן המצחיק והמוזר של מה שנהוג לכנות "וואו, איזה קונספציה של אוכל", הכוללות בשרים בטקסטורה (חלילה לא מירקם) של טלויזיה 29 אינצ', סושי בטקסטורה של גפילטע פיש וסלטים בטקסטורה של חזיה שהשרינו בכיור לשנתיים.
מאחר והדרך הקצרה והבטוחה ללב כל בן אנוש עוברת דרך הצלחת, כדאי שזו תהיה לפחות מתוצרת "רוזנטל" ורצוי בסגנון יפני. קהל מגוון אך חד גוני עמד שעות בטורים למה שכונה בעבר "מזנון" והיום השתדרג לו ל"בופה" ובתור המתין המון לא קטן של גברים במראה שומרי ראש, עם כוסות דריי מרטיני ביד אחת ובשניה הפלאפון העוטף את דקת הגו הצמודה, ובכל זאת, בכל רגע נתון הם היו מוכנים להסתער על סוכן "אל קעידה" מזדמן ולחסלו במטח סושי, בעוד גברות הדורות התגודדו סביב קרעי סשימי בטמפרטורת החדר שנקטפו ממגשים מנטפים והוסעו אל הפה באצבעות זריזות, בלי תיווך של סכום או מקלות אכילה.
הבופה ניראה כמו מבטיח שאנחנו אורחים רצויים במיוחד, הטעם הבהיר שיש אהובים ויקרים מאיתנו. באוכל, המונח בגאווה בטסי ענק מפוארים, ניתן היה לזהות השפעות קובניות, קורדיסטאניות, אפגניות, צרפתיות איטלקיות עם נגיעות אסייתיות בולטות וגוונים של רוסיות. גורם ההפתעה שיחק תפקיד חשוב: לא היתה בי היכולת לזהות את מרכיבי האוכל וגם כאשר המזון בא אל תוככי פי לא הייתי מסוגל לזהות את המוצר שהעיק על בלוטות הטעם. ככה זה - כשהשף קריאטיבי אז הוא קריאטיבי.
בעברו השני של המזנון טבחים מסוקסים הפכו שיפודי טריאקי, חרשו במחבתות ענק וקצרו, גלים ריחניים של אוכל שבושל מדי, בידי שף מפורסם מדי, ושמעתי שאפילו הפרות ברפת של קיבוץ "כפר-חרוב" שוקלות להגיש תביעה ייצוגית כנגד צוות המטבח, על הוצאת כל המיצים ושם רע.
לא אתפלא אם הטרנד ימשיך לדהור על גל ההצלחה של עצמו וימתח גם לתחום הלוויות. ממילא אוכלים בשבעה, אז למה לא קייטרינג. ואם כבר קייטרינג, למה לא עיצוב?
ויש גם מוסר השכל: למעטפת הצ'קים שלכם חברו חוט דייג דק, שקוף וארוך ובמקרה שנקלעתם לחתונה מבאסת במיוחד, תוכלו למשוך את הצ'ק שלכם בחזרה מהקופסה מבלי שאף אחד יראה. במקרה של צ'קים בכספת, אכלתם אותה. שיהיה במזל.