עפר שלח על לטרל ספריוול: הצדק נעשה

אף אחד לא יודע בדיוק למה ניסה לטרל ספריוול לחנוק את פי.ג`יי קרליסימו. גם כתבת שער של `ספורט`ס אילוסטרייטד` שניסתה לפענח את העניין, לא ממש הצליחה לרדת לשורשו. אבל מנקודת המבט הרחוקה שלי, וככל שאני רואה ושומע את ספריוול משחק ומתראיין בניקס, נדמה לי שבסופו של דבר הצדק נעשה: ספירוול מככב ב-NBA, לקרליסימו אין ג`וב בליגה.
קרליסימו הוא מאמן קולג` קלאסי, מלווה בכל הגינונים של המעמד המיתולוגי הזה. "קואוץ`" זה הרבה יותר ממאמן: בתרבות האמריקנית, שעזרא פאונד כבר אמר עליה שכל כולה מאבקים בין אבות לבנים, הקואוץ` הוא שילוב של חכם השבט ואב המשפחה, מישהו שמדריך אותך בדרכי החיים ויש סמכות מוחלטת. מייקל ג`ורדן מצטט עד היום מדין סמית`, קארים עבדול ג`באר שופט הכל לפי ג`ון וודן. ואני מדבר על שניים מהחמישיה הראשונה של האינטליגנציה בספורט האמריקני.
עבור יותר מדי מאמנים ביותר מדי מקומות, המיתולוגיה הזו היא מציאות יומיומית. הם עובדים עם שחקנים צעירים, שאינם מרוויחים כסף וכל עתידם תלוי במוצא פיו ומעשה ידיו של המאמן. הם רגילים שהבקשה שלהם היא פקודה והמילה שלהם היא קודש. אחרי שהתפוצצה פרשת ספריוול היו לא מעטים שקשרו לה גם סממנים גזעניים: לא הייתי ואני לא יודע, אבל על יותר מדי מאמנים אמריקנים אפשר להחיל מה שנאמר פעם על דון נלסון: "הוא לא גזען; לא איכפת לו אם העבדים שלו שחורים או לבנים".
ה-NBA הגיבה בתחילה על הפרשה כמו שהממסד הלבן מגיב כשאחד העבדים מנסה לאנוס את בת האדון: היא הרחיקה את ספריוול לכל חייו, בעוד צ`רלס ברקלי, שהעיף אדם דרך החלון בבאר, לא קיבל אפילו נזיפה ידידותית. בסופו של דבר, חזרה הליגה לעשתונותיה וספרי חזר למגרש. וטוב שכך, מפני שהוא אחד השחקנים המרתקים ביותר בליגה.
הסוד העיקרי של ספריוול הוא החוזק הפיסי שלו. הוא מהיר ובעל כושר בלתי נגמר, אבל עוד יותר מזה הוא חזק. זה, אגב, היה מקור הכוח העיקרי של ג`ורדן בשנותיו האחרונות. לפיכך, ספריוול יכול לעשות מה שגו`רדן עשה, אם כי במקום אחר וצורה אחרת: להיות הסנטר האמיתי של הקבוצה שלו. הניקס מתחילים את ההתקפה שלהם כשהוא מבודד באחד על אחד עם הגב לסל, ומשם הוא קולע או מזין את השאר. בשנתיים מאז שחזר הוא אחראי לכך שניו יורק משיגה בפלייאוף הרבה יותר מהגובה שלה; רק על המהלך הזה ראוי ג`ף ון גאנדי לחוזה רב שנתי.