עפר שלח על מארק ג`קסון: שילוב השכל בקשיחות

אני זוכר את עונתו הראשונה של מארק ג`קסון בניקס. הקהל קידם אותו בחום ששמור לילד ניו יורקי, ששיחק בקווינס בקולג` ונשאר בבית. אבל רוב האנשים חשבו שהניקס בחרו בחירה סנטימנטלית כשלקחו אותו, שהוא לא מתאים לסגנון הלחץ והריצה שהכתיב ריק פיטינו, שמתי שהוא יבוא פוינט גארד יותר טוב וייקח לו את המקום. ג`קסון רק היה רוקי העונה, ותוך שנתיים העלה את הניקס למקום הראשון בבית האטלנטי. הוא היה אולסטאר, הניקס רצו והלהיבו, וניו יורק היתה מאוהבת.
אחר כך בא משחק אחד נגד פילדלפיה בפלייאוף, שבו החטיא ג`קסון בשניות הסיום, וכל העסק התחיל להסריח. פתאום התנועה האופיינית שלו לפני זריקת עונשין, הכיוון ביד אחת ממש לפני הזריקה, התחיל לעצבן את האוהדים. הרוב רצה את רוד סטריקלנד, ג`קסון הוגלה לספסל, ומעטים הצטערו כשהוגלה לקליפרס, בית הקברות של הליגה. למזלו, הוא פגש שם את לארי בראון, והשלב השני בקריירה שלו החל. הניקס, אגב, לא מצאו עד היום רכז טוב יותר ממנו.
ג`קסון הוא ההוכחה ששום תכונה פיסית לא חשובה יותר משכל ומקשיחות נפשית. הוא רכז טהור, גזע הולך ונעלם ב-NBA. יש לו ראייה רוחבית מעולה, הבנת משחק מצויינת, יכולת להתאים את עצמו לשחקנים שסביבו. כמו כל שאר שחקני אינדיאנה, גם לו זו אולי הזדמנות אחרונה לגעת בטבעת. אם יזכה בה, זה היה שיא נהדר לקריירה שנחצבה בהרבה עמל וזיעה.