האיש עצמו אינו הבעיה

הדיון האינטנסיבי בציבור ובקרב מעצבי המדיניות בנוגע למעמדו של יאסר ערפאת הוא רק דוגמה נוספת לרדידות ההתייחסות אצלנו לשורשים ולהשתמעויות של המאבק הנוכחי במסגרת העימות הישראלי-פלסטיני.
יאסר ערפאת הוא רק אמצעי, ולא מטרה, מנהיג של עם ותנועה לאומית, שמטרותיה אינן קשורות באישיות זו או אחרת, כי אם בתפישה מגובשת ומבחינתנו, בלתי אפשרית, בנוגע לעימות בינה לבינינו. בדיוק כשם שהמופתי הגדול בשנות המנדט ואחמד שוקיירי (זוכרים?) בשנים 1964-1968 היו סמלים בלבד, כך גם ערפאת.
האיש הזה מבטא כהלכה את מטרות היסוד שהן גם המטרות הסופיות של התנועה הלאומית הפלסטינית. בראש ובראשונה, יצירת תנאים שיקשו על עצם קיומה ותפקודה של מדינת ישראל, וכל זה כדי להוליך לביטול קיומה של ישות ציונית יהודית ולהקמת מדינה פלסטינית על כל שטחה של ארץ-ישראל המערבית (וכאשר יתאפשר, גם המזרחית).
אין שום סיכוי שבהיעדר שינוי מהותי בעמדה זאת, נראה איזושהי הנהגה פלסטינית שתוותר על ירושלים ועל מה שנקרא "זכות השיבה". מכאן נובע, שהבעיה אינה יאסר ערפאת ואנשיו, כי אם עמדותיהם הפוליטיות. האם מישהו אצלנו באמת מאמין שיש היום הנהגה פלסטינית חלופית שאפשר להגיע איתה לכל הסכם סביר שהוא? ערפאת אומר ועושה את מה שהוא מאמין שהעם שלו רוצה שיאמר ויעשה, ולכן האיש כשהוא לעצמו אינו הבעיה כי אם המחשתה.
גם המתלהמים ביותר אצלנו מבינים שאפשר אולי להחליף מנהיג של עם, אך לא עם שלם, או לפחות לא את רובו המכריע. בכלל, הוכחנו ביותר מהזדמנות אחת שאנחנו פשוט לא יודעים איך להחליף הנהגות לשכנינו (זוכרים את בשיר ג'ומייל? את אגודות הכפרים?).
מעבר לכך, ערפאת האיש, ככל שיישאר בתפקידו, הוא "השטן שאנחנו מכירים", ובמובנים רבים הוא נכס מבחינתה של ישראל. האיש מוכר בעולם כולו - לרבות בעולם הערבי, ואף בין אלה שחשים סימפטיה לפלשתינים ולמאבקם - כשקרן מטבע בריאתו, כדמות תיאטרלית וכמעט פאתטית. הופעותיו התקשורתיות כבר הפכו מזמן לעניין של פולקלור, בדיחה תפלה שאינה מזיקה במיוחד לישראל.
חבל לבזבז זמן על ויכוח עקר סביב איש זה ומעמדו- צריך לעשות הרבה יותר, לא רק כתגובה, כי אם כיוזמה נמשכת, כדי לטפל ביעילות בארגוני הטרור שמאיימים עלינו, ובראש ובראשונה אלה שנסמכים ישירות על שולחנו של ערפאת. אם כתוצאה מכך ייחלש בסיס קיומה של הרשות הפלסטינית מה טוב, אך אין הכרח עקרוני להגיע למצב זה. קל וחומר, כשאלה שמדברים עליו נמנעים גם הם מהמלצה ישירה לכבוש מחדש את כל שטחי הרשות. סוף מעשה במחשבה תחילה, וכלל זה יפה גם לגבי הטיפול בערפאת וברשות הטרוריסטית שלו.