שתף קטע נבחר

הלך הבית

מכבי ניצחה באיסטנבול, טרוויזו חגגה ביוון, פנאתינייקוס מיגרה במדריד. המסקנה: הביתיות היא לא מה שהייתה פעם, כשניצחון של קבוצה אורחת בטורקיה או יוון היווה סכנת נפשות של ממש. אפילו יד אליהו, המגרש הכי חם באירופה, כבר משמעותי פחות מיום טוב של אנתוני פארקר

ואלו ארבעת המשחקים המרכזיים ביורוליג השבוע: מכבי תל אביב ניצחה באיסטנבול, לראשונה מאז היה הכדורסל הטורקי זהה ברמתו לענף מירוצי המזחלות בישראל; טרוויזו היכתה את אולימפיאקוס באתונה, צסק"א גברה על סקיפר בבולוניה, פנאתינייקוס מיגרה את ריאל במדריד. לאף אחת מהתוצאות האלה אי אפשר לקרוא הפתעה.
אובדן היתרון הביתי הוא אחד הסממנים המעניינים ביותר בהתפתחויות שעוברות על הכדורסל האירופי בשנים האחרונות. בשנים הגדולות ביותר שלה מכבי לא ניצחה באיטליה, עכשיו היא עושה את זה כמעט כל שנה. הניצחון הראשון בספרד היה חגיגה לאומית, עכשיו זה עניין של מה בכך. אם תרצו, כל זה הוא נגזרת של הגלובליזציה, והשפעתה גם על ענף שולי כמו הכדורסל של היבשת הישנה.
קודם כל, עובד כאן המאפיין החשוב של הגלובליזציה, זה שלפיו המנצח לוקח הכל, הגדולים נעשים יותר גדולים והקטנים יותר קטנים. העיקרון הזה מיזער את הכדורסל האירופי בכלל, שהרי הכדורגל הוא היום כמעט מונופול. כתוצאה מכך אין קהל, ואין אולמות מאיימים כמו פעם: מספיק היה לראות בטלוויזיה את אולימפיאקוס מארחת את טרוויזו באולם שנראה כמו המגרש הביתי של הרצליה, או את אלפי הכיסאות הריקים באבדי איפקצ'י (שגם הוא אירח את פילזן לראשונה מזה שנתיים, רק מפני שמכבי וחוסיין בשוק באו לבקר). גם האוהדים שמגיעים הם לא בדיוק ההמונים הרועשים של אתמול, אלה שלקחו מהיריב 15 נקודות כבר בחדר ההלבשה.
המשחק של מכבי באיסטנבול היה מהסוג שלפני שנתיים-שלוש המארחים היו לוקחים, רק בגלל האולם והבית. בלי קשר לכדורסל, 12 אלף הקצבים באבדי איפקצ'י של ימי נאומוסקי וסאריצ'ה פשוט לא היו נותנים ליריב לקחת שני ריבאונדים מכריעים בשניות הסיום. כשירושלים עברה שם את פנרבחצ'ה לפני כמה שנים, השחקנים טסו לחדר ההלבשה עוד לפני שההחטאה המכוונת של עדי גורדון פגעה בטבעת; מכבי חגגה אתמול להנאתה, ולא היה חסר הרבה שהטורקים יצטרפו אליה ב"צהוב עולה".
הקבוצות הגלובליות של היום - שני יוגוסלבים, גרמני ואירי שקוראים לעצמם קבוצה יוונית - לא מחוברות לקהל הזה בצורה שפשוט לא מרשה להן להפסיד. עבור אוברדוביץ' ובודירוגה הפבליון הוא בית לא פחות מאשר עבור סטרולנס וטרלאץ. הם ניצחו בו יותר משחקים משהם זוכרים. בדקות הסיום, אחרי שמדריד מחקה פיגור של 16 נקודות, בודירוגה נראה נינוח ורגוע כמו מי שמשחק על הדשא שלו, לא זה של השכן. ברמות האלה השחקנים כל כך מנוסים, הם שיחקו בכל כך הרבה ארצות (בודירוגה, אם נמשיך את הדוגמה, משחק מחוץ לארצו מגיל 19), שקשה לדבר איתם על ביתיות או משחק חוץ.
לכאורה, יד אליהו הוא מן המגרשים המעטים שהתופעות האלה פסחו עליהם. הוא מלא בקהל רועש וחם, שמשפיע בבירור לטובה על הקבוצה שלו. זה בוודאי נכון, ומכבי ניצחה בהיכל משחקים שהיתה מפסידה בכל מקום אחר. אבל אפילו בשנות פיני גרשון העליזות הפסידה מכבי בבית שני משחקי הצלבה (לקינדר בולוניה לפני שלוש שנים ולפאף לפני שנתיים), ובמשחקים המכריעים לא היה כמעט הבדל ביכולת שלה בבית ובחוץ. "דה יד", כמו שקרא ארל ויליאמס למגרש הביתי שלו, הוא המקום החי ביותר היום על מפת הכדורסל באירופה. אבל היכולת של אנתוני פארקר, האחד ואין בלתו בדקות ההכרעה, חיונית לסיכויים של מכבי להגיע לפיינל פור יותר מהאווירה הביתית.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום איי פי
מכבי כבר לא מפחדת לחגוג ב"אבאדי איפקצ`י"
צילום איי פי
צילום: ערוץ 1
ואילו יד אליהו הוא לא מה שהיה פעם
צילום: ערוץ 1
מומלצים