עכשיו תורו של שרון

יכול להיות שהטנקים הישראליים הגיעו לג'נין ולרמאללה 14 חודשים מאוחר מדי. יכול להיות שאילו הגיב אהוד ברק מיד עם מטח האש הראשון היה הצד הפלסטיני מבין שירי על שכונות אזרחיות הוא הכרזת מלחמה ומאבק מזויין אינו חלק ממו"מ מדיני. מצד שני, יכול להיות שההתקוממות המזויינת הפלסטינית התחילה 34 שנים מאוחר מדי. יכול להיות שאילו אחזו תושבי עזה והגדה בנשק נגדנו לפני שנים רבות, היו הישראלים מבינים מוקדם מאוד שטחים ואוכלוסין שנכבשו במלחמה אינם הופכים לשטחיה ולנתיניה של המדינה המנצחת מבלי שהנשלטים יקיזו את דמה.
כך או כך, שני הצדדים מתנהגים כמי שיש להם רשיון להרוג ולכל צד חבורת מעודדים המסבירה מדוע יש לו צידוק מוכח להטלת סבל על זולתו. אצלנו מצדיקים את המהלכים הצבאיים והרצחניים (החיסולים) כהגנה עצמית מפני שהפלסטינית פתחו באש ומסרבים לנצור אותה, והם תומכים בטרור המתאבדים. אבל הרי השנה האחרונה אינה כל הסיפור. גם בחיינו היומיומיים, כאשר אנו נתקלים בבני זוג המתכתשים בתהליך גירושין, לא נצדיק את הצד האלים אפילו הוא הצד החלש בזוגיות, אבל ברור שכאשר נשפוט את הסכסוך לא נתעלם מההקשר הכולל שלו וממידת האחריות של כל צד.
גינוי חד משמעי של האלימות הפלסטינית אינו כרוך בהמעטת חשיבות ההקשר הרחב שבתוכו היא פועלת: 34 שנות כיבוש. לישראל אחריות כבדה על התפתחות הסכסוך בשנים אלה. היא לא רק ניכסה שטחי אדמה נרחבים באמצעות ההתנחלויות אלא גם ניצלה כלכלית את תושבי השטחים לצרכיה. חטאה הגדול שלא יזמה את הוצאת הפליטים ממחנותיהם העלובים לשכונות מגורים ולא ניצחה על בנית תשתיות אזרחיות ולא פיתחה עצמאות כלכלית שם. מדינת ישראל גם לא חינכה את עמה לשלום, ואפילו בשעות חסד (השלום עם מצרים וירדן) לא הכריזה על תום הכיבוש.
יש בישראל מחנה גדול מאוד, להערכתי הוא רוב באוכלוסייה, שאינו עיוור לאחריותנו אפילו כשזעם מערפל את עיניו. הוא מוכן לוותר על כל השטחים ,להסיר את כל ההתנחלויות (או להחליף שטח תמורתן) ולחלק את השליטה בהר הבית. רובו יעשה זאת למרות שאיבד את ההזדהות עם הפלסטינים ואת האמון בהם. גם מחנה הימין אינו מה שהיה. התחושה שהוא גדל היא אשליה אופטית. גם רבים מהמתנחלים מחכים לרגע שבו יוכלו לחזור לתוך הארץ.
ללא ספק זה ההישג הגדול של המאבק המזויין הפלסטיני ובנצחון זה ינפנפו יוזמיו ומעודדיו. אבל מדובר בנצחון אומלל. לא רק שהמאבק המזויין גרם ליותר מאלף קורבנות אלא שמבחינה רגשית הוא החזיר את הסכסוך אחורנית אל 1948 ולפניה. הפלסטינים רווי זעם ושנאה כלפינו ובישראל מתפתח הלך-רוח מסוכן שבו צעירים אומרים שהם מבינים עכשיו מה קרה ב- 1948 ומדוע ישראל הרסה כפרים, גירשה ערבים והטילה על הנתונים ממשל צבאי.
במילים אחרות, צריך לעשות מעשה כמעט פלאי כדי לשנות את המשכה הצפוי, העקוב מדם, של ההיסטוריה. בזמנו סאדאת סחף את הישראלים לשעת פיוס במהלך אמיץ אחד. עכשיו תורו של שרון. יזמין ראש הממשלה את הטלוויזיה, יישיר מבט אל האומה ויאמר: רבותי, אני מכריז על תום הכיבוש.