שתף קטע נבחר

פראייר, כמה שילמת?

בבסיס השיטה הישראלית המקודשת עומד הסירוב לשלם מחיר הוגן תמורת שירות הוגן: לקנות דיסק מזויף, לצפות בערוץ ספורט בחינם, לא לשלם עבור תוכן באינטרנט

עשו לי טובה, די כבר עם האקסיומה המיותרת לפיה "הפחד הגדול ביותר של הישראלי הוא לצאת פראייר". לא כל פראייר הוא בהכרח אירופי טוב-מזג.
קחו אותי, למשל. אני פראייר, ואני אוהב לצאת פראייר משתי סיבות עיקריות: ראשית, כי אני יכול להרשות לעצמי; שנית, כי לשיטתי, כאשר אני משלם במזומן תמורת שירותים, תכנים, תענוגות או מידע שבהם אני מעוניין, אני לא פראייר אלא משתמש רגיל בשיטה המקובלת בעולם המערבי (ושמעולם לא נקלטה סופית בישראל), לפיה אין ארוחות חינם (לא טעימות, בכל אופן), וכאשר משהו שווה את הכסף, ראוי ושווה לי לשלם עליו. פשוט? פשטני? אידיוטי? בסיסי? רוב הישראלים יתקשו להבין את המשפט הזה מבלי לקרוא אותו שלוש פעמים, וגם לאחר שיבינו יזדקקו לזריקת הרגעה.
גל של היסטריה ציבורית מאיים להציף אצלנו את חופי ההיגיון בכל פעם שיצרן תוכן ישראלי פופולרי ממלמל משהו לגבי האפשרות הרחוקה כי ייתכן שניתן יהיה לגבות מתישהו, איכשהו, ממישהו, תשלום תמורת השירותים הטובים שהוא מציע. המקרה האחרון הוא של ערוץ הספורט "חמש פלוס". אפשר לצעוק עד מחר כי תביעתו לתשלום עבור משדרי ספורט מושקעים ויקרים לרכישה היא סקנדל וחוצפה שאין כדוגמתם ושלא יעלה על הדעת וש… וש… אלא שאחרי הכל, זוהי עדיין זכותו של יצרן תוכן לנסות ולהפיק רווחים מקסימליים בתמורה למוצר שבעיניו הוא סחורה חמה, ייחודית, נצרכת ומבוקשת. בדיוק באופן בו נשמרת זכותם של צופיו הפוטנציאליים להחליט כי הסחורה האמורה לא שווה את המחיר הנקוב.
העובדה כי כל מאמר הנוגע לערוץ חמש פלוס מזרים ל-ynet אינספור תגובות הקוראות "לא לצאת פראיירים", "להחרים", "לא לשלם", מעידה רק כי צופי הספורט בישראל טרם הבינו את שמנויי הבימה, הפילהרמונית, HBO, בתי הקולנוע וערוצי הפורנו (זצ"ל) קלטו זה מכבר: למה בעצם שמשהו מכל זה יינתן בתשלום שהוא פחות מהמקסימום שניתן לקחת עבורו, בהתחשב בעלותו ושוויו בשוק? הרי לא יעלה על דעתם של מנויי הפילהרמונית להגיע להיכל מבלי לרכוש מנוי תחילה. מה גורם לצופי הכבלים לקוות כי תכני ספורט מבוקשים יינתנו להם במחיר "מוזל" או, לדרישתם, בחינם?
הסירוב המוחלט לשלם מחיר הוגן תמורת שירות הוגן הוא העומד בבסיס השיטה הישראלית המקודשת. אתה "חייב" לשלם "פחות ממחיר המחירון" (למה בעצם, אם המכונית שלפניך נמצאת במצב מושלם העולה בקנה אחד עם הגדרות המחירון?); ולמה לך לקנות מגזין כרומו ב-30 שקל כאשר יש עיתון ב-4 שקלים (וכך נכחדה כמעט לחלוטין תרבות המגזינים הישראלית); ולמה לרכוש תקליטור במחיר שיתגמל את כל המעורבים ביצירה ממנה אתה נהנה, כשאפשר לקנות זיוף זול שיאפשר לך הנאה חינמית על חשבון היוצרים?
באותה קטגוריה בדיוק נופלת כוונתם של אתרי תוכן באינטרנט, דוגמת זה שבו אתם גולשים כרגע, לנסות ולגבות תשלום סמלי מהמשתמש עבור מוצר מושקע, מפותח וממותג, שזוכה לפופולריות גדולה. במניפסט רדוד המתחזה לכתבה ב"קפטן אינטרנט" האחרון קורא הכתב, יובל דרור, לאחיו לרשת שלא לשלם אגורה תמורת תוכן באינטרנט, בנימוק העבש כי הרשת, באופן מסורתי, היא מקום חינמי ו"אנארכי".
ובכן, הרשת, באופן מסורתי, מתעלמת ממסורות, וכאשר אתרי תוכן איכותיים ייסגרו למשתמשים, יגלו דרור ואחיו האנארכיסטים כי נותרו עם ערימה גדולה של פורנו ו"תוכן" מפוקפק באמינותו ובוודאי באיכותו. זה יהיה חינמי, זה יהיה אנארכי, זה יהיה במיטב מסורת הרשת, וזה יהיה שיא השיעמום. מצד שני, לא תצאו פראיירים.

רענן שקד, עורך ב-ynet

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים