תגרדו לו בגב

מחזהו החדש של יהושע סובול, "תנינים", שמוצג בתיאטרון אנסמבל הרצליה, הוא בדיוק מה שהתיאטרון הישראלי זקוק לו בימים שכאלה – פרספקטיבה. מדובר בקומדיית אבסורד בבימויו של גדליה בסר על אנשים שעייפו ממצב בלתי נסבל ומחפשים קצת שקט על שפת הים. התנינים של סובול הם פועל בניין ובטלן ערביים, סבל יהודי מרומניה ובוגר לבנון, רדוף טראומות ושרוט קשה. הם נפגשים מדי יום על חוף הים ושוכחים את הזמן. השקט מופרע על-ידי בימאית טלוויזיה אמריקנית ממוצא צרפתי שבאה להפיק סדרת-מציאות, מנסה לביים להם את החיים ומגלה שהמציאות חזקה גם מהטלוויזיה.
בהצגה משתתפים יוסף אבו-ורדה, מכרם חורי, יגאל שדה, עמי וינברג, פלורנס בלוך, אביטל דיקר ואמנון פישר. בחירת השחקנים לא יכולה היתה להיות מוצלחת מזו. אבו-ורדה, שזוכה בהצגה לכינוי מרלון ברנדו ולא בכדי, ממלא את הבמה וכובש את לב הקהל במשחק נטורליסטי ונטול מניירות, שבא לידי ביטוי גם כשהוא שותק. גדליה בסר השכיל להשתמש בכשרונו יוצא הדופן של יגאל שדה, שחקן תיאטרון החאן לשעבר (והופיע לאחרונה בסדרת הטלוויזיה "רצח, מצלמים") וללהק אותו לתפקיד שכמו נכתב במיוחד בשבילו. חבל שדיקר נופלת שוב ושוב למלכודת הטייפ-קאסט הרגיל שלה (מעין אלי מקביל נוירוטית), הפעם בדמות דוגמנית-על בדימוס, שנטשה את המסלול בחיפוש נואש אחר קצת חום אנושי. סובול מצליח לזעזע את הקהל בפשטות נטולת גימיקים ובניואנסים דקים, שמרמזים לצופה שבין טירוף לטירוף ממשיכים לחיות כאן אנשים שכמהים לנורמליות.

- יהושע סובול, מה יש במחזה הזה שמצחיק קהל וטורד את מנוחתו בו-זמנית?

"זה מחזה שעוסק באנשים מיואשים, שחיים עם הייאוש שלהם ומנסים לעשות איתו משהו. אני חושב שזה בדיוק המצב שבו הקהל נמצא. אסור להתכחש לייאוש, כולנו חיים בתוכו וצריך לדבר עליו. רק אחרי ההכרה בו יש סיכוי שנצא ממנו".

- מדובר במחזה פוליטי?

"פחדתי שהקהל ייבהל, יסתגר ויסרב להכיר בכך שבעצם האנשים האלה הם הוא. אבל לשמחתי, הקהל מכיר את עצמו בתוך המחזה. ההצגה הזו פוגשת את הקהל במקום שבו הוא בשל להכיר את הייאוש, זה אולי המקום הפוליטי במחזה – ההכרה בייאוש ובקשת העזרה".

- התנינים הם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית?

"הם מעין מיקרוקוסמוס של הנפש המורכבת של היוצר שלהם, כלומר אני. יש בי את מוניר ולטיף, רשטי, נאדל, הדוגמנית, החייל הצעיר שהייתי פעם וגם אותו דפקו. זה לא סוד שמחזה מיצג את הנפשות שמתרוצצות בנפשו של המחזאי. מצד שני אני חי כאן כחלק מהחברה הישראלית ולכן מושפע ממנה, כך שהם גם חלק מהמגזרים השונים של החברה וממה שקורה בה".

- למה דווקא תנינים?

"תנין הוא חיה פרה-היסטורית שנדמה כאילו היתה כאן תמיד. הם באים מתקופה אחרת וימשיכו להתקיים הרבה אחרינו, יש בהם משהו נצחי, על-זמני. ההצגה נפתחת בביטול הזמן, כלומר בקיום הבסיסי. במקביל ניסיתי לשבור את הדימוי של התנין כחיה אכזרית ובזויה, כפי שלפעמים מתייחסים אל אנשי שוליים או אנשים מחוץ לחברה שהם גיבורי המחזה ושבעצם יש הרבה מאוד מה ללמוד מהם. המחזה מבטל מעמדות חברתיים ונוגע בחום האנושי".

- כל הדמויות במחזה, להוציא מפיקת הטלוויזיה, מחפשים את מה שאתה מגדיר "הכמעט כלום הזה". למה הכוונה?

"היכולת לקבל אחד את השני ולהנות מהעובדה שיש עוד אדם לידך. אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזו, אבל העובדה היא שבסופו של דבר כל הגיבורים מגרדים אחד לשני בגב, אז אולי זה מה שחסר להם, היד שתגרד להם במקום אליו הם לא מצליחים להגיע. כמטאפורה".

- ולים הם הולכים בשביל לשכוח?

"לא לשכוח. להתרכז ולהתנקות, לרפא את הפצעים אחד של השני. הם פגועים והם זקוקים אחד לשני. נוכל לצאת מהסיטואציה האיומה שאנו נתונים בה כיום רק אם נטפל בפצעים שלנו, יהודים וערבים, נפסיק לפצוע ונעניק טיפול יותר אוהב. זו האמירה של המחזה – לא להמשיך לפצוע".

- באחת הסצינות במחזה אומר לטיף (מכרם חורי): "יושבים בצד, מסתכלים על כל החרא שנסחף עם הזרם ועל כל המשוגעים שמנסים לשחות נגדו". זה הפתרון שלך, להביט מהצד?

"זה רגע כזה, שבינתיים צריך לשבת בצד ולקחת פסק זמן. לעצור, לשבת ולהסתכל בשקט. לראות ולהבין מה קורה סביבנו. לא למהר ולהגיב מהבטן והמותן. להירגע. להפסיק להגיב כמו בקרב אגרוף".

- יכול להיות שדרך מפיקת הטלוויזיה שמוצגת במחזה כבעלת דעות קדומות, מניפולטיבית ושיכורת כוח, אתה מתחשבן עם עולם התקשורת?

"אני לא כועס על התקשורת, היא חלק מהעולם שלנו. היא מה שהיא. דונה באה עם כוונה לעשות Reality TV, מעין גיבורת התרבות הטלוויזיונית הכל-יכולה שמגיעה לכל מקום ומנסה להשתלט עליו. זה מצחיק כי Reality TV היתה דבר גדול לפני כמה חודשים ועכשיו היא פאסה. יש משהו פאתטי בתקשורת שלא מפסיקה לחפש את הדבר הבא ומתיישנת תוך שבוע. היא מתערבת לנו בחיים, מנסה לחולל דרמה איפה שאין, ליצור קונפליקטים כדי שיהיה לה משהו אטרקטיבי למכור. היא מנסה לקטלג, לדחוף את האנשים שהיא מראה לתוך הסטריאוטיפים שיש לה בראש, לגרום להם לשחק את התפקידים שהועידה להם. כל הפאנלים האלה שהתקשורת מביאה לתכניות כמו פופוליטיקה – פאנלים שמורכבים מערבי, יהודי מההתנחלויות, מישהו שהרגו לו את המשפחה ועוד מישהו שאין לו כסף לגמור את החודש – זה מכוער בעיני. שוכחים שמדובר בבני אדם. התקשורת יוצרת הרכבים שאמורים לחולל דרמות. זה בדיוק מה שדונה עושה כשהיא מביאה את שיר הדוגמנית לשעבר ותוף החייל בסדיר".

- בכל זאת זה נשמע כמו לגלוג על התקשורת.

"זו סוג של ביקורת עצמית עלי. בסופו של דבר מי שזימן את כל הדמויות האלה הם אני ולא דונה. אני דמיינתי אותם, האירוניה היא אירוניה עצמית שלי".

- נדמה שהמחזה בא ממקום שנמצא מעבר להתרסה ומעבר לייאוש.

"אולי ממקום של קבלה. יכול להיות שיש כאן עניין של גיל, כתבתי אותו במהלך הקיץ האחרון. אני כבר בן 62 ואינני חושב שהייתי יכול לכתוב מחזה שכזה בגיל 30. המחזה נכתב בהשראת השנה וחצי האחרונות שבמהלכן משהו מאוד קשה קרה כאן. המצב שבו אנחנו חיים נכנס לי לתוך המחזה".