שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האי אני / מושיק סקאל

    הפרק הראשון מתוך ספרו של מושיק סקאל, זוכה פרס משרד המדע, התרבות והספורט 2001



    סטפן

    1.
    הוא דפק בדלת. פתחה אותה לינה, עם שיער כתום ושמלה שחורה ומשקפיים על קצה האף.
    "אני רציתי לצלצל," אמר. "פשוט, האור, לא מצאתי אותו".
    "זה בסדר, סטפן." היא סימנה לו להיכנס. "אתה רוצה לשתות?"
    "טוב".
    "קפה?"
    הוא הנהן.
    לינה פנתה למטבח והרתיחה מים בקומקום. "סוכר?" צעקה.
    "שתי כפיות".
    היא לא שמעה, ושמה כפית אחת.
    "תודה לינה", אמר סטפן ושתה בדממה.
    בחוץ השתוללה הרוח. החלונות רעדו, וזקפו את אוזניו של גוש הפרווה שהתכרבל על השטיח.
    "אותלו", קראה לינה, "ויאֵה אָ מָמָה!"
    הכלב זינק ממקומו ורץ אליה. "מֵה קֵסקֵה טוּ פֵה, מון פְּטִי בֶּבֶּה?" היא התעסקה איתו. הוא נענע את ראשו ונשכב על הגב, והיא תפסה בבטנו ובחשה בה.
    "ווּאָלָה מוֹן בֶּבֶּה".
    היא שברה עוגיה והאכילה אותו.
    "אני כועסת עליך, סטפן", אמרה.
    "מה קרה?"
    "אתה הבטחת לי משהו".
    "מה הבטחתי?"
    "שלא תלך לשם יותר".
    "אני לא הבטחתי לך שום דבר".
    "אתה משקר".
    "אני לא". אותלו נעמד מתחתיו ונבח. סטפן רכן וניסה ללטף אותו, והכלב תפס את מכנסיו.
    "סֵה סוּפי, אותלו", לינה הרימה את הכלב והרחיקה אותו משם, "סֶה סוּפי, מון בֶּבֶּה".

    2.
    סטפן עמד בחדר מדרגות חשוך וגישש בידו אחר האור. כשהאור נדלק דפק בדלת, המתין מספר שניות ואז צילצל בפעמון. הוא שמע צעדים, רשרוש מפתחות, מפתח מסתובב במנעול ויוצא, קללה חטופה, מפתח שני נכנס, ואז הדלת נפתחה. "שלום", הוא הושיט את ידו, "אני סטפן".
    "מישל", אמרה היד השניה. "בוא, תיכנס".
    מישל, בן שמונה עשרה, גבוה ורזה, עיניו חומות. סטפן נכנס פנימה, והוא סגר אחריו את הדלת.
    "אני צריכה שתעשה בשבילי טובה," אמרה לינה. "יש בחור אחד, הבן של החברה שלי פטריסיה, היא מאושפזת בבית-חולים לתקופה ארוכה והוא לבד בבית. תקפוץ לראות מה שלומו, אם הוא צריך משהו, אולי יש משהו שתוכל לעשות בשבילו". ולפני שהספיק לענות, היא תלתה בו מבט, "בבקשה, סטפן."
    מישל היה חסר מנוחה. "בוא אני אשאל אותך משהו", אמר. "כשאתה הולך ברחוב ורואה את הקבצנים, אלה שיושבים על המדרכה, או נשכבים בכניסות וביציאות של המטרו, צצים מולך ופתאום, כמו שודד ששולף אקדח בבנק, תוקעים לך כובע ריק בפרצוף, שתמלא, או הצועניות שמנענעות תינוקות ובוכות, ובמיוחד הבחורות שיושבות על קרטון ומחזיקות שלט: אני רעבה, תודה. נכון שמתחשק לך לבוא אליהן ולומר: אם את כל כך רעבה, אז למה שלא תלכי לעבוד? או: מה את חושבת, שאני לא עובד בשביל הכסף שלי שאת מבקשת?"
    "אה..." אמר סטפן.
    "כי היה לי ויכוח עכשיו עם החבר שלי, ז'אן", המשיך מישל. "הסברתי לו שהאנשים האלה הם רמאים. הם באים וגונבים ממך ואחר כך עוד אומרים תודה. ואתה, כמו אדיוט, ממשיך ללכת, מרושש בעוד פראנק אחד, מרגיש שעשית מעשה טוב, ובטוח שיום אחד זה ישתלם לך. אבל אם יעבור מולך מישהו ברחוב ויחטוף לך את התיק, אתה לא תרגיש שאתה אדם טוב. לא תשמח שהפה שלך מאכיל פה רעב או עוזר למשפחה נזקקת, לא, אתה תרדוף אחריו, ותקלל אותו ואת כל מי שאתה מכיר ואת מי שאתה לא, ואני אגיד לך איך אתה תרגיש, אתה תרגיש חרא. זה מה שניסיתי להסביר לז'אן. כי הדפוק הזה, אני הולך היום ברחוב, ובאמצע המדרכה, איפה שמליון אנשים עוברים, אני רואה אותו, על הברכיים, מחזיק שלט שכתוב עליו: החבֵרה שלי עזבה אותי, אין לי חיים, תרומה תתקבל בתודה. ועוד בשגיאות כתיב, הדביל חשב שזה יעורר אמפתיה. אז מה עשיתי? ברור שתפסתי אותו בחולצה המסריחה שלו, הכי מכוערת שהוא מצא, ומשכתי אותו למעלה. אבל הוא, כמו מריונטה מזדיינת, נופל בחזרה למדרכה עם חיוך מתנצל לעוברים ושבים, ועוד כועס עליי שאני גוזל לו את הפרנסה. פרנסה?!" מישל צווח, "אמרתי לו שאם זאת הפרנסה שלו אז שיהיה לו בהצלחה, ושאני לא אתערב. אבל למה לעזאזל הוא היה חייב להכניס לשלט את החברה שלא היתה לו?"
    "אה… לא היתה לו חברה?" שאל סטפן.
    "לא," נאנח מישל, "לא היתה לו וגם לא תהיה לו, לדפוק הזה. זה אני החברה שלו." והוא צנח על הספה באפיסת כוחות.
    באמת?" אמר סטפן, "זאת אומרת, אה… " הוא גירד במצח, "כן. יופי. אין לי בעיה עם זה."
    "למה שתהיה לך," מישל דיבר אל עצמו, "זה לא אתה שצריך לסבול את השטויות שלו, זה אני."
    "כן…" אמר סטפן. "מה שלום אמא שלך?"
    "חרא תודה. מה אכפת לך בכלל?" מישל הסתכל עליו. "ולמה אתה לא יושב, אתה משגע אותי ככה, כמו נדנדה."
    סטפן התיישב. "אני פשוט, לינה אמרה לי שאמא שלך, פטריסיה, שהיא חולה, והיא ביקשה, זאת אומרת, היא חשבה, שאולי - "
    "שתבדוק מה שלומי", המשיך אותו מישל. "אז אני בסדר גמור, תודה. תמסור ד"ש לדודה לינה, ושתחפש לעצמה עיסוקים אחרים. אני בסדר גמור."
    "ברור," אמר סטפן, "היא לא דואגת, זה לא זה, פשוט, אולי אתה צריך משהו, בכל זאת, אם אני יכול לעזור במשהו." הוא המתין מספר שניות ואז קם, טופח לעצמו על הברכיים, "אבל אני רואה שהכל בסדר, אז," הוא קרץ, "תשמור על עצמך, אה?" והלך לכיוון הדלת.
    "סטפן!" קרא פתאום מישל.
    "מה?" הוא נעצר.
    "חכה רגע."
    "מה קרה?" אישוניו של סטפן התגלגלו הצידה.
    "נזכרתי."
    "מה נזכרת?"
    "במה שתוכל לעשות בשבילי."
    "אה… לעשות בשבילך," גימגם סטפן.
    "כן. בשביל זה באת, לא?"
    "כן", הוא השתעל, "מה העניין?"
    מישל עשה תנועת ביטול בידו, "לא חשוב."
    "אתה בטוח?" וידא סטפן במהירות.
    "כן", אמר מישל, "אני כבר אסתדר."
    "בטוח", אמר סטפן.
    "כן, אל תדאג לי. הכל בסדר." והוא קרץ לסטפן, שנופף לו לשלום, סגר את הדלת, וקיפצץ לו במדרגות, שורק מנגינה עליזה.
    3.
    הרחוב היה חשוך וקר. על ספסל בכיכר ישב איש, זקנו מלא, בגדיו קרועים, ושר בקול שקט, עוצם עינים ומגביה ראש אל השמים, כאילו הוא פונה אליהם בשאלה ומצפה שישיבו לו, ואז מנענע את ראשו וידיו, ומין רכות ריחפה בין תנועותיו, סידרה אותן בריקוד שקט, והאוויר היה שקט, וטיפה טיפה התחילו ליפול עליו הטיפות, דקות וישרות, כמעט בלתי נראות, רק לאור הפנס הן נראו כמו הבהובים קטנים, שמישהו יכבה את האור, והאיש המשיך לשיר, מכונס בעצמו, וכמו מושכב לישון נסוג גופו אל המשענת וגלש הצידה, והוא נשכב על הספסל הקשה, פיו מתוח לחיוך, ואז נבתקו שפתיו והוא טבע בשינה, והטיפות ירדו וכיסו אותו כל הלילה הארוך ועד לבוקר.
    סטפן לא השתהה. הוא הגיע לבית שאורות ניאון צבעוניים זהרו בו למרחוק, ונבלע בתוכם.
    4.
    סטפן היקר,
    איך הולך?
    שמעתי שנתת ביקור לחבר שלי מישל.
    רציתי להודות לך (אני מקווה שלא הזדעזעת, לפעמים הוא נהיה קצת דרמטי), ולאחל שנה יהודית טובה.
    נ.ב. אתה נורא חתיך.
    שלך, ז'אן.
    המכתב היה מקופל בתוך מעטפה ורודה שהוצמדה בנייר דבק לתיבת הדואר של סטפן, לעיניהן המשתאות של שתי שכנות זקנות וכלבתן.
    5.
    לינה הלכה לטייל. זמן רב לא יצאה מביתה, ובוקר אחד התלבשה, לקחה איתה בקבוק מים, מטרייה ומעיל, ונסעה לרובע השמונה-עשרה. היא טיפסה במדרגות שעל ההר, סובבה את ראשה לאחור והסתכלה איך נפרשת מולה העיר, מונחת למטה נתחים נתחים אפורים, דוממת בתוך הערפל הדק ומיטשטשת באופק. מישהו ניגן בצ'לו, והיא עצמה את עיניה והרגישה איך הוא מוחק את זה לאט, ממרומי המקום לא האמינה שלפעמים היא שם למטה. הרי מקומה כאן, משקיפה מהצד, עוצרת הכל ולא משתלבת. היא הרכינה את ראשה וכיווצה מהר עיניים, כיווצה הכל, להשאיר את זה שם, ואז הסתובבה והמשיכה הלאה, יבשה וקרה.
    למעלה רחובות צרים. לינה סטתה והלכה לגן קטן. תמיד היא מובלת לשם. על הספסל שלה ישבו שניים: גבר קטן ואישה שמנה מאוד שהיתה רכונה אליו, זרועה מונחת על המשענת מאחורי צווארו, וגופה מתרפק עליו ברוך, לוחשת דברים באוזנו כאילו סיפרה לו סיפור, והגבר מאזין לה בדממה, מחזיק גליון בידו ומצייר. זוג אוהבים? הרי היא כל כך גדולה והוא קטן, מה לה ולו? מצד שני, האופן שבו הם כרוכים יחד, אולי הוא מצייר את דיוקנה. יכול להיות, שבהעדר החייץ שבין הצייר לאובייקט, הוא יוצר אותה ממש מתוכו, שגופה נלחץ אליו, נלחש אליו, נשאב, נטחן, זורם בדם ונפוץ לאצבעות, ואז מותז מהן החוצה בצורה עיוורת, חושנית, טהורה? אולי. לינה בחרה ספסל אחר והתיישבה. נשימתה היתה כבדה. היא שתתה והמשיכה להביט בהם. האישה העבירה את אצבעותיה בשערה, משתתקת, חושבת, משעינה את מרפקה על צווארו של הצייר הממתין למוצא פיה. היא התחילה לדבר אליו שוב, קרוב יותר הפעם, ובעודה מדברת הטתה את ראשה והבחינה בלינה, אבל לא הפסיקה, פניה אומרים חיוך, כאילו היא שמחה לגלות עדים, לא נרתעת מהאישה הזרה שחדרה לעולמם.
    לינה פשטה את המעיל ונשענה לאחור, מניחה לראשה ליפול ונועצת את עיניה בשמים. היא נאנחה. הרגישה מחנק. חשבה על סטפן. ניסתה לגרש אותו ולא לחשוב על כלום. כמו שהיתה קטנה ובאו מחשבות, לחשוב – על בלונים עפים, על מפתח בתוך מפתח בתוך מפתח לא חושבים על כלום. סטפן. מה יהיה הסוף איתך סטפן. עד מתי תמשיך לחיות בתוכי, אחי הקטן.
    האישה ממול צחקה. צחוק משוחרר. הצייר הציג בפניה את הציור, והיא אמרה לו משהו, מסמנת בראשה אל הספסל השני. הוא הציג את הציור בפני לינה, ומשהו בה קפא, כאילו נתפסה בקלקלתה. כי הציור היה דיוקנו שלו, דיוקן עצמו.

    מתוך "האי אני", מושיק סקאל, הוצאת ידיעות אחרונות, 147 עמ'


     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים