אין צינור לדבר בו

הרבה מאוד אנשים אומרים עכשיו שהם ראו את זה קורה, אבל השילוב המאיים של מהומות בגדה עם הפגנות חסרות תקדים של ערביי ישראל תפס את הממסד המדיני-צבאי ללא פתרון. ופתרון כזה אינו קל: מי שלא הצליח, ורוב הזמן (להוציא את ממשלת רבין השנייה) לא ממש ניסה להפוך את הערבים לאזרחים של ממש בישראל, מקבל היום את המיעוט הקיצוני המכתיב את האירועים, ואין לו כמעט צינורות אל הרוב כדי לעצור את ההידרדרות.
ישראל ממשיכה לטעון ולהאמין שליו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, יש שליטה מוחלטת על המתרחש בשטחים. צה"ל והממשלה לא קונים את הטענה הפלסטינית לפיה ערפאת אינו שולט לחלוטין בשטח שלו, ומאמינים שפעולה נמרצת מצידו תעצור את התנזים ותרגיע את הרוחות בשטחים.
בינתיים, הפתרונות שעבדו ביום הנכבה אינם מצליחים לכבות את האש; יכול להיות שגם הפלסטינים הפיקו את הלקח ממה שקרה אז, או שהנושאים שעלו מאז על פני השטח, וירושלים בראשם, ראויים בעיניהם להמשך המאבק, אפילו במחיר של מספר קורבנות רב יותר. כך או כך, מנגנוני ההידברות שנבנו בעמל רב לאורך השנים, וסייעו לעצור את ההתלקחות במקרים לא מעטים בעבר, אינם מועילים היום.
למתרחש בתוך גבולות ישראל יש משמעות חשובה, חמורה ואולי גם ארוכת ימים הרבה יותר. כשהאבנים עפות וכדורי הגומי מפילים חללים זה לא הזמן לעסוק בחשבון היסטורי, אבל דבר אחד ברור: אחרי כל כך הרבה שנים, אין מיזוג אמיתי בין ערביי ישראל למדינה, חסרה תחושת שייכות ואין אפילו מנהיגות אלטרנטיבית לזו שמציעים הקיצונים.
שנים רבות אנחנו רואים את הערבים תושבי ישראל במונחים ביטחוניים טהורים – סכנה, גשר לשלום, סרטן בגוף האומה, או בלוק שאפשר יהיה תמיד לגייסו למען התהליך המדיני בלי לשלם מחיר פוליטי דומה לזה שדורשות מפלגות של יהודים – ועבור חלק גדול מתושבי ישראל האירועים האחרונים הם אישוש לתפיסה הזו.
אבל עוד כמה ימים כאלה, והדרך הכמעט יחידה לתקשר באמת תהיה במונחים של מאבק. הקמת ועדה לטיפול בבעיותיו של המגזר הערבי, שעליה התבשרנו הלילה, היא עוד צעד פטרוני מהסוג הישן. 50 שנה של צעדים כאלה לא מנעו את המחזות הקשים שאנחנו חווים עכשיו.