הו, רב-חובל

לשאלה אם עיתונאים צריכים להיענות להזמנה מטעם השלטונות לערוך ראיון - ויהיה המרואין אשר יהיה - אין כתובת במדינה שבה יותר מכתב צבאי אחד מדקלם באוזני הצופים את הפרופגנדה של דובר צה"ל, עם פרצוף של עיתונאי חוקר שחשף סקופ מרעיש. ובכל זאת, נבצר מבינתי איך עיתונאים ברמתם של עודד גרנות ויורם בינור מסכימים לבצע את תפקידם בנוכחות חוקרי שב"כ, בחסות רובים, ובניסיון בלתי מוסווה להציל את ההסברה הישראלית המקרטעת. אתיקה, מסתבר, לא קונים במכולת.
הראיון המוזמן והמתוזמן עם עוואד עכאווי, רב-החובל של הקארין A, הוא שיאו (בשלב זה) של פסטיבל ספינת הנשק, בהפקתם החובבנית של שרון, בן-אליעזר ומופז, שהבוטות הפוליטית שלו כבר מזמן עברה את גבולות הטעם הטוב. אבל העולם, כמדומה, מושך בכתפיו באדישות. למה, מייבבים המפיקים לנוכח האולמות הריקים, למה ההצגה שלנו לא מעניינת אף אחד?
אולי מפני שמי שצפה במגדלי התאומים מתמוטטים ב-11 בספטמבר איננו מתכוון להתרגש משלושה גנרלים שכנראה ראו יותר מדי סרטים בכיכובו של סטיבן סיגל. ואולי קשה לעולם לקבל ברצינות את הטענה, שהצינורות המתוחכמים האלה, שהונחו בשורה בתערוכה הנלעגת שאורגנה באילת - גם אם הם קטיושות שיכולות להגיע מעזה לתל-אביב (!) - מהווים איום אסטרטגי על הקוזק הנגזל, שאינו מהסס לעשות שימוש יומיומי בטנקים ובמסוקי-קרב, ושמחסניו גדושים במטוסי 15-F ובעוד אי-אילו צעצועים שאימת הצנזורה מונעת את אזכורם ושיכולים להגיע בקלות ובמהירות לכל נקודה במזרח התיכון.
אבל אחרי שמתאמצים ומתעלמים מצִלם של חוקר השב"כ ושל דובר צה"ל שמעיב על זירת הראיון, מביטים בעכאווי ומקשיבים לדבריו, נדמה שאולי קרה לשלישייה זחוחת-הדעת מה שקרה בשעתו לבלעם המקראי: היא באה לקלל ונמצאה מברכת. או.קיי, אז כבר הבנו שהנשק יועד לרשות הפלסטינית. אבל לפעמים מותר לכבד ואפילו להעריך גם את מי שנתפס כאויב מר. ראינו איש שבטוח בצדקת מעשיו, בטוח שהוא פעל לטובת בני עמו בשעתם הקשה. "אני מגנה הרג אזרחים," אמר הקברניט, "אבל אין כל הצדקה שלישראל יהיה את כל הנשק המתוחכם ולנו - שום דבר", אמר, וסיכם את לב-לבו של כל העניין. ועוד אמר רב-החובל בלי להסתיר את דמעותיו, "אני רוצה שבתי, מלאכּ, תהיה גאה באביה הלוחם".
במלחמת העולם השנייה פעל אבי על-פי הסיסמה של בן-גוריון, לפיה יש להילחם לצד בריטניה נגד הנאצים כאילו אין ספר לבן, ולהילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה. הוא היה אחד מאלה אשר, כדברי אלתרמן, "נשאו את עמם עלי שכם" מאוניות המעפילים "הבלתי-לגליות" אלי חוף. ועם זאת, התנדב לצבא הבריטי ויצא להילחם באירופה ובמדבר המערבי. במהלך בריחתו מהשבי הגרמני בקָלָמָטָה שביוון, נקלע אבי לרודוס זמן קצר לפני נפילתה בידי הגרמנים. הוא ביקש וקיבל רשות מהאנגלים להעביר לירושלים את ספריית בית-הכנסת שבאי. מתחת לספרי-הקודש שבארגזים הטמין אבי נשק - שאותו גנב מהצבא בו שירת - כדי שיגיע לידי ההגנה. אילו נתפס היה נחשב בעיני הבריטים לבוגד ולטרוריסט בזוי, ואולי עומד בפני כיתת-יורים, כדרך שעושים לבוגדים בשעת מלחמה. אבל בתולדות הקמתה של מדינת ישראל אבי הוא אחד מני רבים - רובם אלמונים כמותו - שסיכנו את חייהם במאבק לעצמאות נגד השלטון הזר תוך הפרת חוקיו. "היופי", אומר הפתגם האנגלי, "הוא בעיני המתבונן".
אל תדאג, עווד עכאווי, מלאכּ תתגאה באבא שלה. תאמין לי, אני יודעת.