יא-ווארדי, איזה גובה

סרט הביכורים של השחקן והבמאי צחי גראד, "ג'ירפות", ייצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ החל מהיום (יום ה'). למרות ההשקה הרשמית היום, כ-10 אלף צופים כבר ראו את סרטו של גראד, שנע באלגנטיות בין ז'אנרים קולנועיים ועושה קולות של סרט קאלט. גיבורות הסרט הן שלוש רווקות שגרות באותו בניין – אביגיל (טינקרבל), עיתונאית פריקית, מתוסכלת ומשועממת שמחפשת ריגושים; דפנה (ליאת גליק), שחקנית ובתו של בעל הבניין; ואפרת (מיטל דוהן), מזכירה וציירת בדימוס שמחפשת אהבה.
"ג'ירפות" מתחיל במרדף לילי המסתיים בנפילתה של בחורה ממבנה נטוש בפרדס, ומשם הוא נע אחורנית לערב חורפי שבו, בעקבות סדרה של טעויות, אביגיל עולה לרכב שבא לאסוף את דפנה לחזרות; דפנה הולכת בטעות עם אבנר (מיכה סלקטר), הבליינד-דייט של אפרת; ואפרת, שנותרת מאוכזבת על המדרכה, מתחילה לשוטט ברחבי העיר, ופוגשת בנהג מונית (אברהם סלקטר).

רעיון שנולד בטעות

הפרויקט הקולנועי הזה הוא יצירת קולנוע ראשונה של גראד, בוגר הפקולטה למתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית בירושלים שעשה הסבה למשחק, למד ב"ניסן נתיב" והשתלב כשחקן בתיאטרון ("ערפל", "החתונה האחרונה", "בחורים טובים"), בטלוויזיה ("אדינבורו לא מחכה לי", "לתפוס את השמים", "הפרקליטים") ובקולנוע ("מרס טורקי", "מייד אין יזראל").
"אלה השוטים הראשונים שעשיתי בחיי", אומר גראד, "לא למדתי קולנוע ולפני 'ג'ירפות' לא היה לי בכלל ניסיון קודם מאחורי המצלמה. אז כן, אני מניח שיש בזה קטע מסוים". הרעיון לתסריט צץ בראשית שנת 1992. ממש כמו בסרט חיכה גראד להסעה לצילומי הסרט "גרופי" (בכיכובה של מילי אביטל). כבר אז האמין גראד שאפשר לעשות מזה סרט, אבל לקחו מספר שנים עד שהטיוטה הראשונה ראתה אור. הגרסה הראשונית עברה 12 שכתובים נוספים עד שהגיעה לשלב בו ההפקה יצאה לדרך. "זה שלא עושים הרבה דראפטים בארץ, זו בעיה של תסריטאים אחרים, לא שלי", הוא אומר, "איכות התסריט מוכרעת על-ידי הטיוטות. וייחוד של סרט הוא בסיפור טוב שיושב על בניה נכונה של התסריט. זו לא המצאה שלי".

על טינקרבל, ליאת גליק ואלמודובר

הצילומים של "ג'ירפות" החלו בשנת 1998. הרעיון שגראד גם ישחק בסרט נגדע באיבו: "הבנתי די בזריזות שתסריט ובימוי זה מעל ומעבר, ואמרתי לעצמי 'תרגיע'. כשהתחלנו לצלם היה שלב שבו ממש קנאתי בשחקנים שקיבלו את התפקידים, אבל האמת היא שהעבודה היתה כל-כך מורכבת וחדשה לי, שלא היה זמן להתעסק בזה. עבדתי בטירוף".
הטענות שהושמעו לגבי בחירת השחקניות השבלונית (טינקרבל, ליאת גליק ומיטל דוהן) לא מרגשות אותו: "בזמנו טינקרבל היתה מפורסמת בעיקר בבארים תל-אביביים. להזכירך מדובר בתקופה שלפני 'זינזאנה', 'משהו טוטאלי' והאוסקר הישראלי. זה מצחיק, כי אנשים שהיו מסביבי אמרו לי, מה אתה לוקח אותה, היא סתם משוגעת. מיטל היתה בשנה שלישית בניסן נתיב ואף אחד לא ידע מי היא, וליאת היתה היחידה שהצליחה בתיאטרון, אבל התיאטרון הוא לא מקום שבו אתה באמת מצליח להתפרסם". את מיכה סלקטר, שחקן תיאטרון הקאמרי שחושף במהלך הסרט משחק משובח ועכוז נאה במיוחד, הוא הכיר בעבר.
למרות ההשקעה הרבה בעיצוב, גראד מודה שיש כמה נפילות, כמו שימוש גס בכתוביות על-מנת להעביר את זמן ההתרחשות קדימה ואחורה: "התלבטתי מאוד בעניין הכתוביות. אני מכיר את האמרה הידועה של היצ'קוק, שצריך להעביר זמן באמצעות תמונות ולא באמצעות מילים, ואיך שלא הפכתי את זה, הפתרון העריכתי היחיד שמצאתי היה כיתוב. בשלב הזה ראיתי את אחד הסרטים של אלמודובר, ושם, בזלזול שכזה, חמש דקות אחרי סצינת הפתיחה של הסרט הוא כתב על המסך בגדול, 'אחרי 6 חודשים'. אז מה לעזאזל הסיפור הגדול אם גם אני אכניס כיתוב?".

משפטים שמחפשים את הנצח

בניגוד לבמאים רבים אחרים, כתיבת התסריט הוא השלב שיותר אהוב על גראד: "זה המקום הכי נרחב לביטוי עצמי. שלב מאוד חזק, שתופס גם הרבה מאוד מקום מבחינת נפח הזמן והאנרגיות הנפשיות. הכתיבה היא מה שיותר מכל משקף אותי, וזה לא משתווה למשחק. בשלב מאוד מאוחר הבנתי ששורות מתוך התסריט נשארות לאנשים בראש, ואז קלטתי שיכולה להיות שיש פה איזושהי זווית של קאלט, אבל אני לא יכול לומר שניסיתי במהלך העשיה לבנות סרט קאלט. זה הגיע רק בשלב השיווק וההפצה של הסרט".
את יציאת הסרט מלווה מכירת ליין של מוצרים נלווים, כמו קופסאות גפרורים עם תמונות ומשפטים מתוך הסרט, חולצות, מחזיקי מפתחות, גלויות, פליירים, סטיקרים, דיסק של פס-הקול ולוגו, הכל לפי השיטה האמריקנית הידועה. המוצרים נמכרים מחוץ לאולם ההקרנה, בקיוסקים בתל-אביב ובחנויות מסוימות בשנקין.

בשיטה של קוסאשווילי

למעלה מ-10 אלפים איש, כאמור, כבר ראו את הסרט בהקרנות טרום-בכורה, והסיבה לדחייה הארוכה של הבכורה מכוונת: "רציתי לנסות ולהיות כמה שיותר מחובר לקהל וכמה שפחות להיות תלוי במבקרי הקולנוע, בפרסים שונים, בפיגועים, מיתון ושאר הדברים שאין לי השפעה עליהם. יש בעיה לאנשי קולנוע בארץ, לא רק בגלל התקציבים והמבקרים, אלא גם בגלל הקהל. הקהל הישראלי לא מחכה לסרט הישראלי הבא. אם הקהל הולך לראות סרט אמריקני אחרי ששמע עליו שתי ביקורות של חברים, בשביל לראות סרט ישראלי הוא יצטרך לשמוע שמונה ביקורות כדי להשתכנע ללכת. אני חשבתי לסמוך על הקהל, מתוך מחשבה שמפה לאוזן אנשים בסופו של דבר יבואו לסרט".
גם סרטו של דובר קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת", הוקרן חודשים ספורים לפני שנפתח רשמית, ואיפשר לקהל של אלפים לצפות בו לפני שיצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ. על ההצלחה של "חתונה מאוחרת" בקופות ובביקורות שמח גראד: "אהבתי מאוד את הסרט של דובר, ואני משוכנע שההצלחה שלו תעזור לשבירת התדמית של הקולנוע הישראלי בעיני הקהל וגם ל'ג'ירפות'. כל סרט ישראלי טוב עוזר לסרטים הישראלים האחרים".
קשיי הקיום של יוצרים בארץ לא זרים לו, ולמרות זאת, אחרי הסרט הראשון הוא לא מתכוון לוותר על הטריפ: "יכולתי להשאר בהיי-טק, אבל זה מה שמתאים לי באמת. מה אני אגיד, פה בארץ מלחיצים הרבה דברים, לא רק עשיה של קולנוע. זה לא כמו בחו"ל, שאם עשית סרט שהצליח ואנשים אוהבים, הצעות נוספות יזרמו בקלות. אחרי ההפקה הזו לא מובטח לי המשך, והמאבק הוא יומיומי. פה עושים קולנוע בכאילו, כי אין מה לעשות, התרבות בארץ מוזנחת בגלל הביטחון. קולנוע היא העשיה הכי יקרה והתלות בקרנות ובערוצי הטלוויזיה היא קשה ומקשה".