מה כאן עיקר ומה טפל

תקרית הריסת הבתים ברפיח משמשת בבואה נאמנה לכל המקרי, השטחי והטפל בגיבוש המדיניות הישראלית לגבי הרשות הפלסטינית והטיפול בטרור. ראוי להתחיל בהסברה ולהזכיר למי שצריך כי הסברה היא כלי של מדיניות, אמצעי ולא מטרה בפני עצמה, ולכן עצם העיסוק האובססיבי בישראל בסוגיות הקשורות בה מעיד של שטחיות מסוכנת. אין שום פטנט קוסמים שמאפשר להסברה הישראלית להפוך את הריסת הבתים למנוף חיובי מבחינתה של ישראל. אבל גם כאשר זה קשה, אפשר וצריך לעשות יותר כדי להקטין את הנזקים התדמיתיים. לשם כך צריכים הנוגעים בדבר (מי הם בעצם?) "לשבת", אחת ולתמיד, על דובר צה"ל ולוודא שיתחילו לעשות שם עבודה מקצועית. עד כה, למרבה הצער, ביצועיו של מוסד זה היו חובבניים וגרמו נזקים קשים (ראו, למשל, הסיקור של פעילות צה"ל בבית רימא והפיאסקו סביב ספינת הנשק). מה עוד צריך לקרות כדי שמישהו יתפוס יוזמה וינער את המערכת של דובר צה"ל, שיש בה בוודאי הרבה פוטנציאל לא מנוצל.
בינתיים, הנזק התדמיתי שנגרם למדינה בפרשת רפיח מביא לכך שממשלת ישראל מתקפלת ומודיעה, במוצהר או במשתמע, על נטישת המדיניות של הריסת בתים. מדובר במדיניות שהופעלה שנים רבות, ולכן יש לה, מן הסתם, צידוק צבאי-מבצעי במסגרת המלחמה בטרור. אם כך, מדוע זונחים אותה לפתע רק בגלל מחדלי הסברה אומללים? מה כאן עיקר ומה טפל, מה טקטיקה ומה אסטרטגיה?
כל זה מצער שבעתיים לאור העובדה שגם עתה ארה"ב עודנה מספקת לממשלת ישראל מטריה רחבה למאבק בטרור, ובראש ובראשונה ברשות הפלסטינית ובעומד בראשה. אלה מזוהים בארה"ב, לפחות, יותר מתמיד כגורמי טרור, וזיהוי כזה הוא היום כמעט מכת מוות למזוהה. והנה, דווקא על רקע זה באים מחדלי הסברה שאפשר להקטינם ומכתיבים סדר יום חדש ולא רצוי במלחמה בטרור.
לעיתים מותר לממשלה "לזגזג" קמעא ולעשות התאמות טקטיות הכרחיות תחת לחץ של מאורעות לא נוחים, אך משום מה מתקבל הרושם שאצלנו הפך הזיגזג לנורמה. מי שרוצה להביס את הרשות הפלסטינית, וחזקה על ממשלת שרון שזה רצונה, אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות האלה.