מה שחובייקה מזכיר לנו

יש להניח שכמו בלא מעט מקרים לבנוניים לפניו, גם תעלומת מותו של אלי חובייקה לא תיפתר במהרה, ואולי אף פעם לא. לבנון היא מקום שבו לכל מת, בוודאי מהסוג של חובייקה, יש יותר מאדם אחד שרוקד על קברו. ידיו של חובייקה היו מגואלות בדם נוצרי, מוסלמי ודרוזי; הנקמה, כזכור, היא מאכל שעדיף לאכול אותו קר. בהחלט יכול להיות שמשהו מלפני עשרים וחמש שנים רדף אותו, והשיג אותו הבוקר.
האינטרס המובהק של גורמים ערבים להאשים את ישראל, יחד עם המיתוס (הפצוע, אך עדיין חי) על ידו הארוכה של המוסד, חוברים להתבטאות האחרונה של חובייקה על כוונתו להעיד נגד אריאל שרון בבלגיה, כדי לחזק את הטענה שישראל היא שחיסלה אותו. אפילו אם זה נכון – וההגיון אומר שלא - ספק אם נדע את זה אי-פעם.
אבל מותו של חובייקה הוא הזדמנות טובה להיזכר בכמה דברים שאנחנו אוהבים לשכוח. בראש וראשונה, בתוצאותיהם הנואלות והרות האסון של הניסיונות הישראליים לקבוע מי יהיה הפרטנר שלנו, בצד ערבי כלשהו. המוסד אולי לא הרג את חובייקה; אבל הוא התווה את הדרך לניסיון לשנות את פני המזרח התיכון, דרך הפלישה ללבנון וההסתמכות על הפלנגות הנוצריות. הלהיטות של גוף מודיעיני, שעלתה בקנה אחד עם תפיסה כוחנית, אמביציוזית ונבערת, אותה הוליך שר הביטחון אריאל שרון, הובילה את ישראל בדרך שסופה מוות וכישלון.
מי שהכיר את הפלנגות, אפילו כחייל פשוט, ידע שמדובר בארגון מושחת, משענת קנה רצוץ מבחינה צבאית. מי שלמד אחר כך על בשרו את התוהו ובוהו הלבנוני, הבין שהיומרה של קהילת המודיעין הישראלית לדעת מה קורה בו, שלא לדבר על היומרה לתמרן אותו לקראת סדר חדש, היתה איוולת מוחלטת. אבל ספק אם הממסד שלנו למד את הלקח: עשרים שנה אחר כך, מדברים בסביבתו של ראש הממשלה שרון על "בני שיח חדשים" בצד הפלסטיני, שאתם נגיע להסדר אחרי שנעיף את יאסר ערפאת. היומרה להשתמש בכוח שלנו כדי לקבוע את העולם שלהם לא מתה יחד עם באשיר ג'מאייל ואלי חובייקה.
הדבר השני שחובייקה מזכיר לנו הוא את אחריותו של בעל הכוח למה שקורה בשטח השיפוט שלו. לישראל לא היה דבר מבצעי או תכנוני עם הטבח בסברה ושתילה. היה כאן, כמו שאמרו מגיני שרון אז, מקרה מובהק של "ערבים הרגו ערבים". אבל מי שהטנקים שלו הקיפו את המחנות והמרגמות שלו ירו פצצות תאורה, מי שהפלנגיסטים השתמשו בנשק שהוא סיפק להם ובהכשרה שעברו במחנות האימון שלו, איננו יכול להתחמק מאחריותו למעשי הזוועה שלהם.
ועדת כהן היתה עיוות היסטורי. היא קבעה סטנדרט בלתי אפשרי (שרון היה אמור להביא בחשבון את האפשרות שיהיה טבח). אבל היא היתה ביטוי לצורך, שלא בא מעולם לידי מימוש, להניח לפתחו של שר הביטחון את הכישלון במלחמה, את הבלותה של היומרה ואת מות השווא של חיילים בניסיון לממש אותה. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לזכור, בעוד העולם עסוק בספקולציות חסרות תכלית מי הרג את אלי חובייקה.