שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פונדק הרוחות
    הבוהמה כמרקחה. חנה מרון מעלה מופע על "כסית" המיתולוגית ונותנת פה ראיון מתוק במיוחד

    בתחילת פברואר יעלה אנסמבל תיאטרון הרצליה את "ואז הלכנו לכסית", הפקת תיאטרון חדשה, ביוזמתה, עריכתה, בימויה והגשתה של השחקנית חנה מרון, ובכיכובם של ליאורה ריבלין, יגאל שדה, דליה שימקו, ניר לוי, נתן סלור ואורית פלג. "ואז הלכנו לכסית", שייפתח בבכורה ב-7 בפברואר, מזמין את הקהל לבקר בבית הקפה התל-אביבי שמרכז בתוכו את כלל הפעילות התרבותית, החברתית והפוליטית של המדינה לאורך התהוותה.

    - "ואז הלכנו לכסית" זה ערב נוסטלגי?

    "בשום פנים לא. זה ערב שמסתכל על תקופת הקמת המדינה דרך יצירתו של אלתרמן. דרך שיריו, דרך כתביו, דרך הטור השביעי שכתב בעיתון "דבר". זה פסיפס של הסתכלות אחורה במחשבה שאולי טעינו לאורך הדרך".

    - מה היתה החשיבות של "כסית"?

    "סמל יומיומי חשוב. מקום שבו יגאל אלון, יצחק שדה ומשה דיין ישבו לצד שלונסקי ואלתרמן, לצד סופרים, ציירים ושחקני התיאטרון של התקופה ערב ערב. ב'כסית' שתו הרבה, אהבו הרבה וגם יצרו את האתוס האמנותי של המדינה שבדרך. לפי ההיסטוריה, אם את שואלת, דוד בן-גוריון התחשב מאד בדעתו של אלתרמן ו'כסית' היה המקום שאיפשר את המפגש בין השניים. לא עלה על דעתי בזמנו שלא לעבור ב'כסית' בלילה אחרי הצגה. זה היה בית 'פונדק הרוחות', כל הרוחות של המדינה היו שם".

    - למה דווקא עכשיו את מגישה מופע על בית קפה?

    "הרעיון עלה לי מפני שאנחנו נמצאים במצב קטסטרופלי מחורבן, ומכיוון שחייתי בתקופה ההיא והייתי מבין אלה שהיו מתחננים שיתנו להם להכנס ל'כסית'. הרעיון הוא לעשות ערב משעשע מצד אחד, אבל רציני מהצד השני. ערב שיראה תקופה אחרת שגם בה היה מאד קשה, אבל בניגוד להיום, אז היתה האמונה שאנחנו נהיה אחרים, שאנחנו מקימים דבר נפלא אחרי השואה. היתה לנו מטרה להקים מדינה מוסרית, ליברלית, חילונית שתהיה בסיס לתחילתם של דברים, כמו השפה העברית המודרנית, ציירים כמו זריצקי, שניסו למצוא דרך חדשה לא פיגורטיבית אלא אבסטרקטית לביטוי. היצירה תססה מהתחדשות, דבר שלא קיים היום. היום אנחנו עסוקים בלחקות את אמריקה, אנחנו רוצים להיות אמריקה. כל העניין של לחפש משהו חדש, מיוחד, אחר, שונה, משהו שלנו, זה כבר לא קיים. הרייטינג לא נותן לאמנות לצמוח. אנחנו, אנשי הקאמרי, אכלנו ב'כסית' במשך שלוש שנים בלי לשלם, כי אף אחד לא חשב שצריך לשלם לנו. ההבדל בין אז להיום הוא, שהיום, גם אם היו מחפשים, לא היו מוצאים אנשים שהיו מוכנים לשחק בלי כסף".

    - המופע סובב סביב יצירתו של אלתרמן?

    "כן. אלתרמן היה איש הרוח החשוב והמשפיע במדינה באותה התקופה. כשהתחלתי לעבוד על החומרים שכתב בטור השביעי, זה לא יאומן הרלבנטיות שלהם גם היום – הוא מעולם לא נחשב לשמאלני ובסוף ימיו הוא אפילו היה בעד ארץ ישראל השלמה, ובתוך כל זה, מה שהדהים אותי היא היכולת שלו לשמור על אמונתו ובכל זאת להיות מוסרי. גם יצירותיו הם חלק חשוב ביצירה הישראלית. קחי לדוגמא את 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר. שם המחזה הוא ציטטה מתוך שיר של אלתרמן. מחזה הזה, שנחשב למחזה המקורי הראשון בישראל, הוצג בכל מקום".

    - מה היה אז ונעלם?

    "הרבה דברים. גם במישור האישי וגם מבחינת היצירה. חסרה לי ההתלהבות, הכל היום מאד תועלתני. המחשבה היא מה אני משיג אחרי ארבע שנות לימוד באוניברסיטה. שיא ההשגיות התיאטרלית היא להשתתף בטלנובלה או במיוזיקל. אין אצל אף אחד, בעיקר לא אצל מנהלי התיאטרונים, ניסיון אמיתי להתמודד עם קלאסיקה, להעביר דברים יותר מסובכים, אפילו אם זה בא על חשבון האולם הלא מלא. פעם אולמות מלאים לא היתה שאלה בכלל. העניין של המכירה קשה לי. קניינים מגיעים להצגה עוד לפני הביקורת. הצגה יורדת על-פי דעתם של קניינים, והדבר הזה הוא בעוכרי התפתחות היצירה המקומית".

    - זו הסיבה שהעדפת לפנות לעשייה בתיאטרון לא ממסדי כמו אנסמבל הרצליה?

    "אני מאד אוהבת דברים חדשים, ובואי נודה, לא עומדים אצלי בתור. לשחקניות מבוגרות אין כל-כך הרבה תפקידים. אחרי סדרת הטלוויזיה 'קרובים קרובים', שמאד אהבתי ונהניתי, הטלוויזיה כמו החרימה אותי. לא חושבים שאני רייטינג".

    - וטלנובלה היית עושה?

    "בשביל כסף. אם היו מציעים לי, הייתי הולכת בשביל כסף. אם מדובר בתפקיד טוב, אין לי הגבלה. גם לא טלנובלה. אני שחקנית ואני לא חייבת לאהוב את זה".

    - רוב השחקנים שמשתתפים בערב הם מהדור שלא ידע את מוישה איש כסית.

    "זה נכון, וזה מבחירה מודעת. מדובר בשחקנים צעירים אבל מנוסים, שיוכלו להביא את ההיבט העכשווי. אינטרפרטציה מודרנית לתקופה ההיא".

    - זו פעם ראשונה שאת אוספת חומרים ומביימת במקביל. נלחצת?

    "אני חיל ורעדה. ביימתי מעט מאד בחיי, אבל גם כשביימתי זה היה תמיד מחזות כתובים. כאן אין מחזה כתוב, והייתי צריכה למצוא חומר ולתת לו ביטוי תיאטרלי נחמד. גייסתי את זאב הקריקטוריסט, והבמה תהיה מוצפת בקריקטורות של אנשים מהזמן ההוא. חשוב לי לומר שזה לא ערב של הטפת מוסר, אלא מופע עם קריצה צינית אבל משעשעת".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים