שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לילה ועוד לילה
    אהרון אפלפלד חוזר אל ירושלים של שנות ה-50 וה-60. פרק ראשון מספרו החדש

    שמי מַנְפְרֶד ואני מתגורר בפנסיון פְּרַאכְט בירושלים. אל תצפו ממני לגדולות. אני סוחר מן הנוסח הישן, וכמו כל סוחר אני מהמר. אל דאגה, לא על כל הקופה. את רכושי חילקתי כמו שנהוג אצלנו: רבע בנכסי דלא ניידי, רבע בכספת והיתר אצלי. אני אוהב להרגיש את המזומנים על גופי. שטרות ותכשיטים בבִטנתי מרגיעים אותי, ואני אוכל את ארוחותַי בשקט.
    הארוחות בפנסיון לא תמיד רגועות, ובמיוחד לא בחודשים האחרונים. אני מעדיף להשכים ולהיות ראשון. בשעה שש וחצי אין איש בחדר האוכל. חנה פורשת מפה על שולחני ומושיטה לי את המגש עם הארוחה. חנה היא אישה טובה ומסורה, אם תבקש ממנה תוספת היא לא תקמץ. בשעה זו מחשבותי מיושבות, אני אוכל בלא להיחפז ובתום הארוחה מדליק סיגריה. סיגריה לאחר הארוחה היא כניסה לעולם שכולו טוב. בחורף אני יושב עד שבע וחצי. בשבע וחצי פולשים הדיירים מכל הפתחים ומשביתים את השקט. אני נמלט כל עוד נפשי בי.
    בשעה שמונה אני כבר ברחוב. הרחוב בשעה זו, שעת סוף קיץ, הוא לח ומלא ריחות לילה. אלמלא כמה אנשים חסרי מנוחה המשוטטים לאורך הרחובות, היה הבוקר בהיר יותר. האנשים הללו מעוררים בי תמיד מחשבות עגומות. מחשבה עגומה, כבר שמתי לב, לא בנקל תעקור אותה.
    לפרקים, אחרי הארוחה, אני מרשה לעצמי לחזור למיטה ולנמנם. שעה שעתיים של נמנום משככים את חרדותי. פעם בשבוע אני נשאר במיטה עד הצהריים. כשאני יוצא בצהריים אל הרחוב נדמה לי שהכול עוקבים אחרי. אלה הם כמובן פחדי שווא, אבל מה לעשות וגם להם יש שליטה עלי.
    לארוחת הצהריים הכול באים במועד והשולחנות הומים. יש שעות, אני חייב להודות, שההמיה המוכרת הזו נעימה לי, היא עוטפת אותי בחום ישן. בשעה שתיים בדיוק מְפַנים אותנו. לפרקים, בסתיו או בחורף, נוהגת בנו גברת פּרַאכט מידה של נדיבות ומרשה לנו לשבת עד שלוש, אבל לרוב היא מקפידה על המועדים. גברת פראכט היא קפדנית, והסדר חשוב אצלה יותר מהחיים.
    היא בת חמישים, אולי קצת פחות. גבוהה, חטובה וכנראה משכילה. לא פעם ראו אותה בחברתו של ג. שלום ושל מרטין בובר. גם החבר שלה לחיים גבוה ולבוש בקפידה.
    פנסיון פראכט שוכן ברחביה ומטופח בצניעות. בשעתו התגוררו כאן רק יוצאי גרמניה, אבל בשנים האחרונות התחלפה האוכלוסייה. עכשיו רובנו מבוקובינה וגאליציה. גברת פראכט מדברת גרמנית, צרפתית ועברית בהיגוי גרמני. מיידיש היא כמובן סולדת. יידיש היא לא רק שפה רשולה אלא עלובה בצליליה, התבטאה לא פעם. רחובות ברלין או פריז היו הולמים אותה יותר, אך מה לעשות והיא, כמו כולנו, התגלגלה לכאן. האיר לה מזלה והיא עשירה, ואנחנו חייבים להישמע לה, אך אל דאגה: הוראות השִגרה התלויות על הלוח לא נשמרות. אמנם בחדר האוכל יושבים רק עד תשע בלילה, אבל בחדרים אין כיבוי אורות. אנחנו משחקים קלפים עד אחר חצות ולפעמים עד עלות השחר. גברת פראכט יוצאת לעתים מכליה, אוספת את הדיירים באולם הקריאה ומטיפה להם מוסר. דבר אחד ייאמר לזכותה: בעניינים פרטיים היא לא מתערבת. דייר המכניס אל חדרו אישה ללילה לא ננזף ולא נענש, ויש נשים המסתננות בלילה ונשארות יום שלם. לא פעם שמעו אותה אומרת: "אני בעניינים אלה לא מתערבת." משום התרת רסן קטנה זו פורחות כאן אהבות חטופות, אהבות נמשכות, אהבות סודיות וסודיות למחצה. גברת פראכט יודעת על המתרחש ולרוב מחרישה.
    לפני כחודש הביא אל חדרו המשורר זַיידל נערה כבת עשרים וחמש. מאז כמעט ולא רואים אותו בחדר האוכל. אלמלא יציאותיו החפוזות אל בית הדואר, לא היה קיומו מורגש. אומרים שהוא מאוהב בה עד טירוף. על כל פנים, מאז הביא אותה, כולם דרוכים ומצפים לפרץ שמחה שיזעזע את הפרוזדורים, אך, כמו להכעיס, שום קול לא יוצא מחדרו. אדרבא, איזה שקט סמיך עולה משם, כמו צללו יחד אל תוך תרדמה עמוקה.

    לילה ועוד לילה, אהרון אפלפלד, הוצאת כתר, 199 עמ'


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים