אשמים תמיד

את בקשת המחילה שלי ליום כיפור הייתי רוצה להפנות השנה אל עצמי. אבל במעגל רחב יותר, הייתי מפנה אותה אל כל היישויות שמקיפות אותי: המשפחה, העם היהודי, הציונות, ההיסטוריה הארוכה העוטפת אותנו. כל מה שמעמיד אותנו כבעלי זהות ישראלית-יהודית. על דבר אחד אני רוצה עתה, ביום-כיפורים זה, למחול לעצמי-לעצמנו: על כך שלא היתה בנו חמלה. די לי להכות על "חטא".
במובן הזה אנחנו כנראה באמת "עם סגולה”, עם "מיוחד במינו". נדמה לי שיש לנו נטייה כמעט גנטית לראות את עצמנו כאשמים בכל. אנחנו ממש "אלופי העולם" בעסק הזה. המוטו שלנו כל ההיסטוריה הוא לשון הווידוי של פרקי הסליחות: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, עווינו, פשענו".
לעם מוכה כמו העם היהודי לא קל לצאת מזה, ובוודאי שלא יוצאים מזה בפרץ אחד של "ציונות של מאה שנה". אנחנו דומים לילד הזה שכל הזמן מנסה לרצות מישהו, אבל אף אחד - דווקא בגלל זה - לא יכול לאהוב אותו, וזה מזמין עוד ועוד מכות.
אבל אי-אפשר להמשיך ולהאשים ב"מכות" הללו את כל העולם (ואת "אלוהים" שזנח אותנו ביחד איתם). אנחנו (ואני פונה כאן קודם כל לעצמי) פשוט צריכים להבין את המנגנון החולני הזה. לא למדנו במסורת שלנו מה היא חמלה. מה היא אמפתיה. המסורת היהודית עשירה מאוד בדברים רבים, אך בנקודה הזאת היא פשוט "עיוורת" לגמרי.
אנסה להסביר את עצמי. חמלה היא סוג מסוים של קבלת העולם והמציאות בשקט, בהבנה. הדברים לרוב אינם "מסתדרים" בדיוק כפי שרוצים. אלה החיים. אך לנו, בגנים של המסורת היהודית, יש נטייה דוחקת לקחת את העולם על הכתפיים שלנו ו"להזיז" אותו לנקודה ה"נכונה". במילים פשוטות: אנחנו לא יודעים שקט.
יש בנו, בדת שלנו, בדיוק כמו באנטי-דתיות שלנו, משהו קיצוני ועצבני, והתזזית הזאת מתבטאת במהפכות הגדולות שיהודים חוללו ומחוללים בעולם. משה וישו ופאולוס ומרקס ופרויד ורבי נחמן מברסלב והרצל ובן-גוריון ובן-יהודה ובנדיט-כהן ואלן גינצבורג. אבל הצד השני של המטבע הוא חוסר שקט וחוסר חמלה - בראש ובראשונה כלפי עצמנו.
קחו לדוגמה את נושא ההתבוללות: העם היהודי הוא כמדומני העם היחיד שעסוק באופן אובססיבי בשאלה הזאת. אין סתם קיום יהודי כמו שיש קיום צרפתי או בריטי. יש בעצם הקיום של היהודי מעין הצהרה, אמירה, מאבק, סמל. אם מבינים את זה לעומק מגלים שאין כאן אמונה אמיתית באלוהים, שהרי מי שלוקח את כל העולם על כתפיו בחוסר שקט שכזה אינו מאמין באמת שיש איזשהו "זרם" חיים גדול ממנו, שלא הוא המכוון אותו.
מכאן נובע גם יחסנו המוזר לנושא הדתי. אין אצלנו סתם חיים של אמונה תמימה. אמונה באל, בטוב, ביופי, בחסד. יש אצלנו אידיאולוגיות. הדת הופכת לבריקדות. למרגמות. למפלגות. ומיתרגמת מיד למינוחים של מצביאים וגדודים וחיילים במלחמה. אבל אין אצלנו גם סתם לא-מאמינים. אנשים שאדישים לגמרי לנושא. שהאמונה אינה מעניינת אותם. גם כאן אנו מקימים מיד בריקדות, אך הפעם אנטי-דתיות. ועתה נדמה לי שראוי להוסיף גם הערה קצרה שנובעת מן הדברים הללו ונוגעת למאורעות האחרונים שפוקדים אותנו - ובקשר לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל.

רגש האשמה

כל מי שמתבונן במציאות שבה אנו חיים יראה כי בשני הקצוות של הקשת הפוליטית יש נטייה חזקה ללחוץ על אותו פצע ישן: רגש האשמה. המשותף היחיד לשמאל הקיצוני ולימין הקיצוני הוא ששניהם "יהודיים" מאוד: יש לשניהם נטייה בולטת לראות אותנו כאשמים תמידיים. היתרון היחיד שאני יכול לראות במצב המלחמתי הנורא הזה שנוצר מול עינינו הוא בטשטוש של הקצוות המצפוניים האלה, הגורמים לנו תחושה כבדה של שנאה עצמית ופיצול, תמורת אחדות פשוטה. גם אם אחדות זו היא אחדות לשעה.
פתחתי בעצמי ואני חוזר ב"נעילה" של יום-כיפור זה אל עצמי. גם אני נולדתי אל תוך זרם המחשבות הטורדני הזה. גם אני יהודי. כל מה שאני יכול לעשות ביום הכיפורים הזה הוא להתבונן בדבר, לראות את השטף הסוער הזה, חסר המנוחה, של הקיום היהודי הפנימי שלי. עצם המבט והניסיון להבין ולא לשפוט יכול כמדומני להוליד חמלה אמיתית ורוגע.


ד"ר אדמיאל קוסמן, משורר ומרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. עתה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן ת"א ספרו השישי "פירוש חדש בס"ד"