אמא איומה לי, איומה (וגם אבא לא משהו)

יום המשפחה הוא תירוץ מצויין להיזכר שוב במשפט הפותח של "אנה קרנינה", ולתת לטולסטוי לשים בפינו את המלים "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה –אומללה בדרכה שלה". הספרות – גם זו שטולסטוי קרא וכתב וגם ספרים חדשים לגמרי עם ריח דפוס, די תומכת בטענה הזאת, אבל מסיבות היסטוריות קל יותר למצוא בספרות אמהות איומות מאשר אבות איומים, ועוד פחות נפוצים הם צירופים מסעירים של אמא איומה ואבא מזעזע בסיפור אחד, אבל גם כאלה יש. הנה רשימה מאד לא ממצה, מאד לא מקיפה, של אמהות איומות בספרות, וגם כמה וכמה אבות לא מומלצים.

אמא רוצחת

עוד לפני שהיא מחסלת את ילדיה במו ידיה, מדיאה מתלוננת על מר גורלה, זועמת ולוהבת כשורש חזרת מגורר, ואאריפידס ידע, כבר בשנת 430 בערך לפני הספירה, איך לבנות שיא דרמטי ברמזים מטרימים. יש בסיפור של מדיאה – שכמובן אינה עסוקה בגידול ילידה יען כי היא מלכה – אומנת טובה אחת, שמנסה להסתיר את השניים מחרון אפה וחמת זעמה של האם, אבל זה לא עובד. הילדים, כראוי לילדים ביוון העתיקה, הם לא ממש דמויות בעלילה כי אם אובייקטים קטנים וצייתנים לפני ואחרי הרצח.
מה שהתקבל ביוון העתיקה בסיפור טראגי, שכן מדיאה רוצחת מפני שעל פי הגיונה העקום זו דרכה היחידה לנקום, כבר לא כל כך עובד בעולם שבו נקמה היא מילה גסה, ולפחות על פי המוסר הספרותי המקובל לא משתמשים בילדים כדי לבצע אותה. אבל האמהות ההורגות לא נעלמו. קחו למשל את "חמדת" של טוני מוריסון, רק כדי להזדעזע מן הנסיבות ולא רק מן המעשה. מה תאמרו על אם שהורגת את ילדתה התינוקת רק מפני שהיא לא יכולה לסבול את המחשבה שיזומן לה גורל של התעללות, כמו לאם עצמה, שאיתרע מזלה להיות שחורה בדרום ארצות הברית בשנים הלא-נכונות? האם תאשימו אותה? האם תוכלו להבין את ייסורי הנפש שלה ואת ההלקאה העצמית שלה, שבעטיה גם שחרור העבדים לא מתקן עבורה דבר?

אמא יש רק אחת

אמא (ואבא) שולחים את הילדים ליער, ויהיה מה שיהיה: עמי ותמי היקרים, הנזל וגרטל החביבים – למה חזרתם הביתה אחרי שמיגרתם את המכשפה? כי אין כמו אמא (ואבא) גם אם הם נוטשים אתכם בנסיבות מחמירות? האם סלחתם להם כי הבנתם שהם היו עניים ולא היתה להם ברירה? למה קניתם את התירוץ הזה? כי באגדות האחים גרים, ילדים הם פשטידות כנועות שחלה עליהם חובה קדושה לאהוב גם הורים ממש לא מצטיינים? או אולי, כמו שלימדונו חכמי הפסיכולוגיה המודרנית, גם ילדים שחוו נטישה או התעללות ממש, לא יכולים להתנתק מאיזו אידיאה קדומה ומנחמת של הורים אוהבים, והם ימשיכו להילחם על האהבה הזאת בכל דרך אפשרית, כולל מיגור מכשפות?

אמא חורגת

זו קטגוריה נפרדת באגדות. לכלולכית, שלגיה, היפהפיה הנרדמת הן רק שלוש מן הקורבנות לתסמונת ספרותית מאד נפוצה, שהגיונה פשוט למדי. כשמיתוס האם הטובה והאוהבת שולט בתרבות, בין היתר מפני שכל האמהות הספרותיות מושוות איכשהו למריה, האם-אמא של הטובות והרחומות, אין ברירה אלא להפקיד את הרוע בנפשותיהם של קרובי משפחה לא-ביולוגים.

אמא פדופילית

"בשבחי האם החורגת" של מריו וארגאס יוסה הוא יצירה מחוייכת (אבל פורנוגרפית), שעוסקת בחקר הפער בין האידאל המשפחתי הבורגני המודרני לבין היצרים המפעפעים מתחת. האידאל לוקה בצביעות. מטעמים של הגנה עצמית, מעדיפים מנסחי האידאל לראות בילדים יצורים חסרי מיניות ובלתי פתיינים בעליל, אבל מה קורה כשהמלאך הזהוב רוצה יותר מחיבוק? הפרשנות נתונה בידי הקוראים וכפופה לאמות המידה שלהם אודות מה שנכון וטוב. אז תחליטו בעצמכם אם האם החורגת עושה לבנה טובה, או שהיא מצלקת את נפשו הרכה לכל החיים.

אבא חורג, גם פדופיל וגם מגלה עריות

לוליטה המסכנה: קודם היה עליה לראות כיצד הגברת הייז חושקת בהאמברט האמברט, אחר כך הגברת הייז מתחתנת איתו מבלי להבין כי הוא רוצה את הקטנה, לא את אמא שלה, אחר כך היא מתה בתאונת דרכים, אחר כך הוא נהיה אביה החורג. מכל כיוון אפשרי של החיים, לוליטה של נבוקוב אכלה אותה. עוד קודם לכן התייתמה מאביה האמיתי. אז פלא שבגיל 17 בערך, אחרי הריון ממש לא רצוי, היא נופחת את נשמתה?

אמא אוהבת בעיקר את אמא

שלום לך, גברת פוגה. יש לך בת אחת, פצפונת שמה, אין לך דאגות פרנסה, עיסוקים מטרידים או צרות רצינות אחרות. אז קודם כל את מפקידה אותה בידי אומנת רשעה, שאינך טורחת לברר מי היא ומה היא עושה עם הילדה ששלך, אחר כך את מתעלמת מכל סימן שאמור לעורר את חרדתך האימהית וממהרת לנשפיות ולוקה בצלחיות (מיגרנות) ומתייחסת לילדה שלך כאל מטרד ממש לא נעים, ורק בסוף את כורעת לרגליה ומתוודה שטעית? איזו מין אמא את בדיוק? ואיפה היה אדון פוגה כשפצפונת עמדה בקור הברלינאי הצורב ומכרה גפרורים? בעבודה, כמובן. זה היה התירוץ הכי מקובל להעדרותו של אב מחיי ילדיו, במציאות ובספרות כאחד, עד שהגענו לעידן האבהות החדשה.

אמא מניפולטיבית

בואו נחשוב לרגע על בת שבע המתרחצת מול עיניו הצופות של דוד. היא יודעת שהוא חרמן והיא יודעת היטב שהיום והשעה נכונים להתעברות. היא יודעת שמיכל, אשתו החוקית, לא ממש מעניינת אותו. קורה מה שקורה, אוריה נשלח אל מותו, שלומלה נולד – ואחר כך צריך עוד להבטיח שהוא יהיה היורש לבית דוד, ומי עובד על זה בסתר ובחינחונים, בגלוי ובבוטות? המתרחצת, שאת פיתוח עלילותיה אפשר לקרוא ב"דו"ח המלך דוד" של הסופר שטפן היים.

אבא של בת יפתח

טוב, ילדים נחשבו לרכוש הוריהם, אבל בכל זאת – ככה עושים? חוזרים מן המלחמה עם שיר חדש בלב ונדר מקודש, לתת לאלוהים משהו, לא חשוב מה? ובמקרה עוברת שם בתך האהובה ובגלל זה היא צריכה לסיים את חייה במנזר?

הוא היה שיכור

טוב, זה לא היה ממש גילוי עריות, נכון? כי הוא היה שיכור, נכון? כי הבנות שלו, זונות שכמותן, השקו אותו יין, ככתוב – אבל הסיפור לא מבהיר מנין הגיע היין בעוד שאריות המשפחה, לא כולל נציב מלח, מסתתרות במערה כשאלוהים הורס את סדום ועמורה. מה לעשות שטיב אבהותו של לוט עדיין פתוח לפרשנות.

אלוהים

באמת האב הכי לא מוצלח בספרות העולמית לדורותיה. אב רחמן? איפה היית כשקין זמם על הבל? ואיפה בדיוק אתה מסתובב מאז?

אמא פוליטיקאית

תודה לנועה מנהיים שהזכירה לי אם ספרותית כה שנואה עלי, שאני נוטה לשכוח את קיומה. ג'סיקה ב"חולית" של פרנק הרברט. המודל הראשוני הוא דמותה של בת שבע, אבל ג'סיקה באמת מתעלה עליה, בהיותה שייכת למסדר שלם (בנות גשרית) של נשים שנועדו למשול בעולם באמצעות מניפוציות ביולוגיות ויצירת צאצאים "נכונים", כך שאימהות נורמלית, אם יש דבר כזה בכלל, ממש לא בראש מעייניהן.

אמא יהודיה

דולי. לא הכבשה. דולי מ"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. אני לא מכירה יצירה בספרות המערב המודרנית שמפרקת ביסודיות כזאת את מיתוס האם הטובה והדואגת. דולי מוצאת תינוק בשקית ניילון, ומרגע זה ואילך היא חוקרת אותו ומבתרת אותו, מטפחת ומנתחת, חורטת על גוו את מפת ארץ ישראל ופותחת לו את הקישקעס כי אולי משהו לא בסדר אצלו בכליות – ובהמשך יהיה קשה עוד יותר. הספר הטוב ביותר של קסטל-סלום מצייר עולם אגדי מסוייט יותר מכל מה שהאחים גרים העזו אי פעם להגות, ובעיקר –השבח לאל – הורס לגמרי את האמונה הפופולרית בעליונותה של האם היהודיה כלביאה המגנה על צאצאיה. וכמו לילדי מדיאה, גם לצאצא של דולי אין שם. הוא פשוט חפץ, והמלים היחידות שהוא משמיע הן, באיחור מדהים, "לא רוצר", שזה בעברית "לא רוצה".

אמא מכשפה, אבל היא משתפרת

"תנינה" של נורית זרחי הוא פנינה ענקית ויפהפיה וגם מנחמת מאד, על אנושיותן של אמהות לא מושלמות. המכשפה תנינה מוצאת את התינוק גריגורים, ועכשיו – מה תעשה בו? אין לה מושג, אבל לאורך הספר הם מלמדים זה את זה פרק בהישרדות, התמודדות ואפילו אהבה.

ההורים של אהרון

הוריו של אהרון, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן: שניהם לא מומלצים. בסצינה ארוכה ומלאת עוצמה, האב משלח את חמתו בקירות (שיפוצים, אבל גם מקור עצום לחרדתו של הילד מעוכב הגדילה), בעוד האם ממשיכה לאורך כל הספר להיות נבערת וצייקנית, מוכת חרדות וזועפת, ומתעצמת מתוך כך לממדים פרוטו-מפלצתיים. מאד לא נעים.

אמא נוטשת בשם האהבה

"אנה קרנינה". חלק מן המוסרניות הכבדה של טולסטוי מופנה כלפי זניחת חובותיה האמהיים של אנה. עצם מעשה הבגידה של אנה אינו מזעזע איש במוסקבה או בפטרסבורג –אבל מה עם הילד? והילדה שנולדה מן היחסים עם ורונסקי? מכל מקום, כשבודקים את המהלכים שהובילו להתאבדותה של אנה, היחס לילדים ממש לא עומד בראש סולם רגשי האשמה.

אבא של קפקא

ב"מכתב לאב", עדיין אחד הטקסטים האוטוביוגרפיים הכי טובים שנכתבו אי פעם, אנחנו נחשפים לתיאור של אב מיתי בממדיו, שמטיל את צילו ומוראו הנורא על הילד החלוש, החיוור, החולני שלעולם לא ידמה למה שאבא פינטז עליו בתור בן. האימה הזאת ליוותה את מעשיו ומחדליו של קפקא כל ימיו, וחלקים ממנה חילחלו למקומות אחרים ביצירתו. למשל, ההורים של גרגור סמסא ב"הגלגול" בסופו של דבר מסייעים ברציחתו. למשל: השיפוטיות הנוקשה של האב מתגלגלת ב"המשפט" לחוסר הפשר הנורא של האשם, של עצם מעשה השפיטה.

הורים אמיתיים

מ"אמא יקרה" של יונתן גפן ועד להורים המתעללים של רוזאן בר, מ"פוסט מורטם" של יורם קניוק ועד לזכרונותיה של קארי פישר, המדפים מלאים בהתחשבנות פוסט-טיפולית וביבליותרפויטית של ילדים שבגרו, אבל לא לגמרי, עם הוריהם החיים והמתים כאחד. הז'אנר חב משהו ל"אמי, אני" של ננסי פריידי שבעקבותיו נוצר שטף ממשי של אוטוביוגרפיות, אבל בעיקר לפרויד ולממשיכי דרכו, שלימדו דורות של מטופלים להתבונן מחדש בהוריהם – ואם זה הצליח, גם להיפרד מהם.

אמא של שטפן הגדול

לסיום, מחווה פרטית לבאטריס מלמד, אמא שלי. כיוון שלא ידעה לשיר, נהגה לדקלם לי בילדותי המוקדמת ברומניה ממיטב הפואמות הלאומיות שנוצרו שם. המקבילה הרומנית של "אל הציפור", מפרי עטו של אמינסקו, ביאליק של בוקרסט, מהדהדת לי בזכרון בקולה המדוד של אמי. ובכן, הסיפור הוא כזה: בחצות הליל מישהו נוקש על דלת הטירה, ואמא של שטפן שואלת, מי זה? והוא, פצוע ומדמם מיום קרב וערבו, אומר לה – זה אני, בנך. אז המלכה-האם עונה לו, אתה? אתה לא הבן שלי. הבן שלי נלחם עכשיו למען המולדת. חמוש באהבת אם פטריוטית, חוזר שטפן לשדה הקרב, מנצח את התורכים ומונצח עד היום בפסלים ברחבי רומניה. אמא שלי טוענת, שבגיל מוקדם למדי שאלתי אותה אם גם אני אצטרך להגן ככה על רומניה כשאגדל, והיא אמרה שלא, כי אנחנו עולים לארץ ישראל ושם אין מלחמות.