געגועים לגן העצמאות

פעם, לפני שבע שנים ארוכות, במהלכן התוודעו קוראי העברית לבי.בי.אסים (זוכרים?), לצ`טים ולפורומים - כל מי שגילה שהוא הומו, ידע שהוא צריך ללכת לגן העצמאות. הגן היה המקום אליו יש להגיע לפחות פעם אחת, משום שבעצם הפסיעה בין שביליו הליליים אתה מצהיר לעצמך שאתה "כזה".
זה היה מקום נעים, הגן. היו שנים שביליתי בו כמעט מדי ערב, בשיחות ליליות ארוכות עם אנשים מעניינים מאוד. לעיתים רחוקות גם הלכתי עם מישהו מהם הביתה, כי העיקר היה החברותה, השיח עם מישהו זר, ששניכם יודעים שאתם "כאלה", ושזה בסדר, ושמותר לדבר.
היום, כל מי שמגלה שהוא הומו נכנס ל-Gay.il#, הצ`ט הכי ותיק של הומואים מקומיים ברשת, דרך תוכנת IRC. זהו הגן הווירטואלי של שנות התשעים. גם פה אפשר למצוא צעירים ובוגרים, נערים בתוליים שיודעים שהם בעניין, אבל מעולם לא חוו מגע פיסי עם גבר, בצד בוגרים שעייפו מסטוצים ומחפשים חבר קבוע. וכמו בגן של פעם, גם כאן אפשר ללכת עם מישהו אל מאחורי שיח. אבל פה השיח הוא חלון דיבור פרטי בין שני אנשים.
אמנם, אני משתתף קבוע בצ`ט, אבל אם תשאלו אותי, אני מתגעגע לגן העצמאות. לא רק כמתחם ספציפי, אלא כסוג של תרבות קהילתית. החוויה הרגשית העצומה שזימנו הביקורים בגן העצמאות, רטט המעבר מצד אחד לצדו האחר של רחוב הירקון, הצעידה הזהירה במשעולים, מחשש שמא נפגוש מישהו שמזהה אותנו, ההליכה המהוססת בין הספסלים, שעליהם וסביבם נמצאים גברים כמונו, אפילו סדרת השאלות הקבועה, המצחיקה, "יש לך אש? מה השעה? אצלי או אצלך?", כל אלה נמוגו, לפחות לגבי מי שנמצאים בגן הווירטואלי של הצ`ט. פה שואלים רק "בן כמה? מאיפה? מה מחפש?". וזה לגמרי לא אותו הדבר.
תרבות השיח והחוויה הרגשית של הצ`ט שונות לחלוטין. בעיני, אין חוויה רגשית עמוקה מדי בין שני אנשים או יותר, המדברים דרך המקלדת מבלי לראות איש את רעהו, מבלי להריח איש את קרבתו של האחר, על הרקע הקסום והמאיים של גן ציבורי בלילה. פה יש דיבור בין תדמיות. אני כמו שאני רוצה שיחשבו שאני, מדבר עם מישהו כמו שהוא רוצה להציג את עצמו.
הדיבור הזה מלווה בהקצנה מילולית. סיבה אפשרית אחת לכך היא תחושת החופש שמקנה האינטרנט להומואים, הרבה יותר מאשר הגן. סיבה אחרת היא, שמרבית האנשים בארץ מנסים למשוך תשומת לב, להתבלט וליצור לעצמם תדמית וירטואלית מוצקה (לפחות בצ`טים בישראל, ולא רק בצ`טים לגייז), דרך הקצנה.
הדיאלוג החופשי הוא נפלא. אבל כשהוא מידרדר לדיאלוג מוקצן הוא הופך, בעיני, לסוג מאוס של דיבור, שמוציא מתוכו הומור קלוקל במקרה הטוב, וצירוף של מרירות, רוע וארס במקרה הפחות טוב. בצ`טים של גייז נוצר דיאלוג של כסחנות, עקיצות, חבטות הדדיות, שהפך את התדמיות שמייצרים הגייז באינטרנט לפסאדה של הוויה דוחה. זו איננה הוויתם האמיתית של משתתפי הערוץ. זה רק סך כל התדמיות המוקצנות שהם יוצרים לעצמם. מישהו עוד יחקור למה הישראלים בכלל, וההומואים בפרט, חושבים שהם צריכים להפגין אגרסיה וציניות מילולית כדי לזכות באהבה.
עם זאת, לצ`ט יש ערך רב ככלי ראשוני ליצירת קהילה. קל יותר לגברים בני דורות אחרים וסביבת-חיים שונה להידבר ביניהם באינטרנט מאשר במציאות. בעולם הממשי של ההומואים היתה תמיד הפרדה בין מי שהולכים לגן העצמאות, "הממלכתי", לבין מי שהולכים לגן החשמל, "הזנותי", בין "הקלאברים" לבין יושבי בתי הקפה. ותמיד היתה גם הפרדה על רקע המראה. אני מדבר רק עם מי שנראה בסדר. פה, באינטרנט, לא רואים זה את זה, המראה לא משמש אמת-מידה להתחברות, ולכן כולם מדברים יחד.
השלב המעניין של התפתחות חיי הגייז באינטרנט הישראלי מתחולל דווקא עכשיו, עם הקמת הפורומים של גייז. ההבדל בין צ`ט לבין פורום הוא כמו ההבדל בין גן העצמאות לבין סלון של בית פרטי. בגן הכל ארעי, נדיף, המילים פורחות באוויר, דבר לא נשמר. אתה יכול להתפלסף, לזהם את האוויר במלל ארסי או סתם לפטפט את עצמך לדעת. הכל עובר. ואילו בסלון, בפורום, אתה כותב, והמלים נותרות חרותות בזיכרון של הפורום, של משתתפיו - ושל המחשב. הפורום נראה לי משהו שיש לו אורך זמן, לאנשים עם אורך רוח. ייתכן, שיש לזה השפעה גם על ההיכרויות של גייז. התכתבות ארוכה בפורום, כזו המאפשרת לשוב ולעיין בכתובים, היא אולי מוצקה יותר, כבסיס להיכרות, מן ההיכרויות בצ`טים השונים.
טוב שיש צ`טים של גייז, גם בשביל ההומואים בפריפריה, שיכולים לדבר עם שוכני הערים הגדולות רק דרך המחשב. כאדם כותב, אני מברך על התווספות הפורומים לרשת, משום שהם מכבדים יותר את המלה הכתובה. הצ`ט, בעבורי, הוא כלי ראשוני של התחברות ושל בידור. הפורום הוא שובך של יוני דואר אלקטרוניות קטנות והומיות.

(נכתב לרגל שבוע הגאווה 2000)