חכי לי בפינה

בסוף השבוע יעלה מופע המחול "Engage" על במת סוזן דלל. יצירתו החדשה של יוסי יונגמן, בהשתתפותם של הרקדן עמנואל גת והשחקנית-מחזאית שירה גפן, עוסקת בגעגוע לאהבה. ב-Engage, שלושת התחומים, המילה, התנועה והתיאטרון, משלבים ידיים, והופכים ביצירה הבימתית של יונגמן למכלול הומוגני. ממש כמו במערכות יחסים לעתים קשה להבחין מתי האחד מתחיל ואיפה השני נגמר. "שניים הולכים Engage", מספרת השחקנית על הבמה של יונגמן, "מרחוק אי אפשר לדעת למי שייכת כל זרוע, מי תומך במי, מי מושך למטה, מי מציל את מי ממה. מולם חולפת אישה בלי זרוע. מישהו הלך איתה פעם Engage. בתוך הארנק שלה יש סממית. חולמת על כל הזנבות שאיבדה בעונת ה-Engage".

חכי לי ואחזור

"הנוכחות של שירה גפן בעבודה משלים את העולם שלי ושל עמנואל, ומסיפור של שניים היא נפתחת לאופציות נוספות של מערכות יחסים – נשים וגברים, גברים וגברים, משחק ומחול", אומר יונגמן. שילוב מילולי ביצירות מחול הפך לטרנד מטריד מעט בסצינת המחול, אך ב-Engage נדמה שהטקסטים הפואטיים שכתבה שירה גפן מוסיפים עומק לשפה התנועתית. "אולי עולם המחול מפחד שלא יבינו אותו", אומר יונגמן, "יש מעט עבודות שהמילה אינטגרלית ביצירה. בעבודה הזו אחד לא בא על חשבון השני. להפך, יש דיאלוג משחקי בננו – בין התנועה למילה, בין הגבר לאישה – זה סוג של השלמת עולמות".
Engage יותר משהוא נוגע בזוגיות, הוא נוגע בכמיהה לזוגיות כמו במשפט של גפן: "אהובי מרבה לנסוע ואני מרבה לחכות". היא ממשיכה את משחק התפקידים כשהיא שרה את שירו של ק. סימונוב "את חכי לי ואחזור", מלטפת ומתלטפת ברגשות של אהבה, געגועים וכמיהה אינסופית להיות ביחד. "הרעיון לשם המופע היה של יוסי", אומרת שירה גפן, "יצאתי ממנו, או יותר נכון מהתנועה של שילוב הידיים שמעניינת אותי. החיבור הזה, שבו את לא ממש יודעת מי תומך ומי נתמך, הנקודה הזו שמבלבלת אותנו במערכות יחסים". לדבריה הטקסט ביצירה בונה את סיפור המסגרת, אבל לא מכתיב פרשנות מסוימת, ומאפשר לקהל לבחור את הפרשנות שלו. "אנחנו פותחים דלתות למחשבה ובשום אופן לא שמים נקודות או סימני קריאה", היא אומרת.
גם יונגמן מעדיף להשאיר את הפרשנות לקהל ולא לצאת עם מסר מוכתב: "מה אומר הביחד הזה או על איזה סוגי אהבה וקשר הוא מדבר זה לא מעניין. שכל אחד מהצופים יראה מה שבא לו. כל עוד הקהל רואה משהו בעבודה, והיא מעוררת ומסקרנת אותו, נוגעת לו בזיכרונות ומעלה בו שאלות, התשובה פחות מעניינת. אין כאן סיפור ליניארי, זו עבודה שמונחית על-ידי המקום הרגשי".

כור היתוך

בחירת המונח Engage (שלובי זרועות) ליצירה, שבחלק הארי שלה עוסקת בשלושה פרטים עם מגע מינימלי ביניהם, היא מעין הפוך על הפוך, כמו הגעגוע לאהבה שאיננה. יש בה עצב רב, אבל היא מלאה ברגעים קומיים, וכמו בחיים הדמויות מחפשות את מה שלא קיים: האינטימיות איננה, אבל הכיסופים ישנם. כשהעבודה היתה בשלבי הרעיון הכללי המילה שהניעה את יונגמן היתה "התמכרות", ולאו דווקא זוגיות שלובת זרועות. בסופו של דבר שתי המילים התמזגו, והאישה המכורה לאהבה הנפקדת אומרת: "לפעמים הוא חוזר ואני לא שמה לב שהוא חוזר".
"אני חושבת שבסופו של דבר העבודה נוגעת באישה הממתינה ומחכה. זו תופעה שאנחנו מכירים לאורך ההיסטוריה, לאורך המלחמות שלנו. לחכות זו תכונה מאד נשית", קובעת גפן וכהוכחה היא אומרת "השיר שאני הכי אוהבת הוא 'חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל'".
זו הפעם הראשונה ששלושת היוצרים הללו עובדים במשותף, אבל הפעם השנייה שיונגמן עובד עם גת. השניים נפגשו במופע "בהמות", שהועלה בסוזן דלל בשנה שעברה, ועסק בהתבהמות החברה מנקודת מבטם של חמישה מהיוצרים הצעירים המעניינים בתחום המחול. ב-Engage הרעיון והכוריאוגרפיה הם של יונגמן, גפן הביאה את הטקסטים והמשחק, ופס-קול של המופע הוא של גת.
חיבור בין שלושה יוצרים כל-כך שונים וכל-כך אינדיבידואליסטים יכול היה להביא להתנגשויות אגו רציניות, אבל Engage היא כור היתוך גם במובן הזה. "גם לי וגם לעמנואל היה ברור שיוסי הוא היוצר של העבודה הזו. לכן לא היה צורך במריבה על המקום מתחת לזרקורי האור. להפך, דווקא בגלל הנוכחות של שני רקדנים מקצועיים לידי, פחדתי מאור הזרקורים ולפחות בהתחלה חיפשתי להימלט ולא להתבלט", אומרת גפן. זו הפעם הראשונה שהיא רוקדת על במה, ולדבריה היא מתייחסת לקטעי הריקוד כמו ריקוד בדיסקוטק. "רקדתי ריקודי עם בצעירותי, ואז בדרך כלל הייתי דורכת לילדים על הרגליים. אולי בגלל זה יוסי ועמנואל בחרו לתת לי לרקוד לבד", היא משתעשעת עם המחשבה. החיבור בין המשחק למחול טבעי לה, ובסופו של דבר, היא אומרת, "שחקן עובד ויוצר עם הגוף, ואם הגוף שלו מת, גם המשחק לא עובד".

Engage - יום שבת 16.2 בסוזן דלל, שעה: 21:00, יום שלישי 19.2 היכל התרבות קרית שמונה, שעה 21:00