עייפים ושבעים

גם אחרי חצי עונה, קשה לומר הרבה דברים על מכבי תל אביב של דייויד בלאט. קשה לזכור יותר ממחצית אחת שבה היתה טובה במיוחד, קשה לאפיין את צורת וסגנון משחקה, פרט לחשיבותו העצומה של אנתוני פארקר, האיש הפותר כל צרה בעלייה חזקה מהמקום (הירידה המסויימת בכושרו של פארקר בשבועות האחרונים אחראית, אולי, לירידה ביכולת הקבוצתית בכלל). וזה הדבר החשוב ביותר כשמדברים על קבוצה של בלאט, מאמן עם פילוסופיה וסגנון מובהקים.
הנקודה היא שבלאט קיבל לידיים במכבי הרכב שחקנים, שחלקו המכריע עייף ושבע מדי. הרגע המגדיר היה החזרתו של נייט האפמן: אחרי שקיץ שלם סיפרו לשחקני המפתח, והנפלד ומקדונלד בראשם, שאין לקבוצה כסף, נמצאו פתאום מיליון וחצי דולר להחזרתו של כוכב השנתיים האחרונות, והשחקנים עוד קראו בעיתון שהם עצמם התנדבו לרדת במשכורת כדי שהוא יחזור. ספק אם בלאט עצמו היה הכוח העיקרי מאחורי ההחזרה: אבל בניגוד לפיני גרשון, שלפני שתי עונות הודיע להנהלה ששום שחקן אינו שווה למכבי ת"א יותר ממיליון דולר, כולל לא עודד קטש, וקיבל ליד הרכב חדש ומלא רוח צוות, בלאט חישב לא נכון את ההשפעה של חזרת האפמן על האחרים. או שפשוט – כמו המערכת כולה – הרגיש שאי אפשר לוותר על מי שסחב את מכבי לגמר גביע אירופה שנתיים ברציפות.
הנקודה היא שדייויד, יותר מפיני ומרוב המאמנים האחרים, חייב הרכב רעב שיש לו מה להוכיח. לאחר שנתיים בתוך המערכת, הקסם של שקדנותו, רצינותו, הידע הרחב שלו ויכולתו לתקשר כבר אינו חדש ומרענן כמו שהיה. מקדונלד, האיש שדרכו היה אמור לתקשר עם הקבוצה, הוא היום שחקן לחוץ עם לא מעט מרירות; הנפלד, הדבק שחיבר את הכל, אדיש לחלוטין. המיאוס הכללי של חלק מהשחקנים ממשחק הכדורסל, ומהליגה המקומית בפרט, מקשה עוד יותר: קשה לתפקד חצי שבוע בהלך הרוח שהאפמן ומקדונלד הביעו כלפי הליגה הישראלית, שבהם הם באים לנוח, ואחר כך לעלות כארי נגד פילזן.
בלעדי כל זה היסודות של השיטה הבלאטית מתערערים: ההגנה המפורסמת באה רק כשמתחשק, החסימות של נמוכים לגבוהים ומהלכי הבק-דור מתבצעים רק עד החצי. אתה לא יודע מי יבוא ואיך לאיזה משחק. עבור בלאט, שהיסודות האלה הניעו עבורו קבוצה של שחקנים רעבים בגליל, זה הרסני.
כמו תמיד במכבי, גם כשדברים קורים רע הם לא קורים רע לגמרי. אפילו ההפסד לפילזן מעמיד אותה בבית, שעל פניו נראה הנוח ביותר לעלייה לפיינל פור, שהיא כשלעצמה תפטור את דייויד מלחץ הכשלון. אבל ההנאה מהמשחק – של השחקנים, הצופים וגם המאמן – איננה. דייויד יצטרך איכשהו להתחבר מחדש למעיינות המוטיבציה האלה, כדי לנסות ולהחזיר אותה.