היהודים מדברים, היהודים עושים

הרבה שנים התגאינו בכך שהערבים מדברים גבוהה-גבוהה ואנחנו עושים. ממלחמת ששת הימים נשאר בתודעתנו, פרט לנצחון הגדול, גם זכרון השחץ הערבי שקדם למלחמה, והפך בשנים שלאחר מכן לחלק בלתי נפרד מתדמית האויב. אלא שעם הזמן, ועוד יותר מזה ככל שאפשרות הנצחון האבסולוטי בנוסח ששת הימים הלכה ונעלמה, גילינו גם אנחנו יכולת לא מעטה להפליא באיומים בעודנו ממעטים לקיים.
אהוד ברק מצוי בימים האחרונים במצב לא פשוט, נקרע בין הגלים העולים מלמטה, התובעים את הסרתה של תחושת האיום מכל הצדדים, לבין ההגיון המדיני והלחץ הבינלאומי, שדוחפים אותו לנהוג באיפוק. עד עכשיו נהג ברק על פי המתכון הנכון: הוא מאיים מדי פעם, אם כי הרבה פחות משעשו זאת קודמיו, אבל לא עושה שום דבר שיכול באמת לשבור את הכלים. המצב הזה טוב יותר מהמצב ההפוך, אבל איומי הסרק, שנועדו בעיקר לצרכי פנים, מציבים את הממשלה ואת מדינת ישראל מדי פעם במצב קצת מגוחך.
הצבת האולטימטום בפני ערפאת היתה דוגמה לרהב, שכולם ידעו שאין מאחוריו כלום. מה זה בדיוק "אין לנו פרטנר, ועכשיו נדע מה לעשות"? מה נעשה? נהרוג אלף פלסטינים? ואם תהיה יוזמה רצינית לחידוש המו"מ, להפסקת האלימות ולהתקדמות מדינית, לא נדבר כי אין לנו עם מי? מעטים בישראל עצרו את נשימתם בהמתנה למה שיקרה אחרי שהאולטימטום יפוג, והוא אכן עבר מבלי שדבר השתנה באמת. חלק מהתודות, כרגיל, מגיע לביל קלינטון; את השאר עשתה המציאות הפשוטה, שהיא גם שמונעת מברק מלממש את איומו ולהקים ממשלה עם הליכוד.
גם בלבנון איימנו על ביירות, אבל ראש הממשלה נמנע בצדק מללכת אחרי כמה גורמים, שביקשו פעולה נרחבת. לאמירה ש"לבנון וסוריה אחראיות" אין שום משמעות במצב שבו החיזבאללה מחזיק בחיילים שנחטפו, והפצצה של ביירות או של צבא סורי לא היתה אלא הוצאת קיטור, העלולה להביא להסלמה ולסכן את חיי החטופים. האיפוק של ברק ראוי כאן להערכה מיוחדת, דווקא מפני שהחטיפה מעמידה בצל את ההישג הממשי היחיד של שלטונו, הנסיגה מלבנון.
המצב הנוכחי, עם כל נפיצותו, טומן בחובו סיכויים רבים. אחרי קמפ דיויד נקלעו הדברים למבוי סתום, כשישראל חוגגת את נצחונה ההסברתי ומרוצה מהדו-שיח שהיא מנהלת עם עצמה, ואינה שמה לב לכך שהצד השני הגיע אל הקיר. ניהול נבון ולא מתלהם של המשבר, והסברה נכונה כלפי פנים – אין לנו פרטנר אחר, אין לנו שום דבר להרוויח משבירת הכלים – יכולים להביא את כל הצדדים חזרה למו"מ, בתנאים אחרים ואולי עם סיום טוב יותר. בשביל זה הרבה פחות חשוב איך היהודים מדברים; חשוב מה הם עושים.