שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    תרבות הנבוט

    הבעיות של חיילי המילואים לא טופלו, והפכו לבעיית אמון כללית. מחר, כשתיפתח מלחמה ואלפי חיילי מילואים ייקראו לדגל, יתגלה הנבוט ויכה בראשם של מקבלי ההחלטות


    מתי מתקבלות החלטות הגיוניות במדינת ישראל, או יותר נכון מתי מתקבלות החלטות נכונות, כאלה שיכלו למנוע משברים ולחסוך חיי אדם? אם תטרידו את עצמכם ואת מקבלי ההחלטות בשאלה, תמצאו תשובה מביכה, מקוממת, מרגיזה ולעיתים אף משפילה ומעליבה.
    במלחמת יום הכיפורים הגיעו אלפי חיילי מילואים לימ"חים שלהם ומצאו את "המחדל" מקנן בטנקים ובכלי הנשק, בזחל"מים ובקיטבגים. ועדת החקירה שקמה אחרי המלחמה גילתה את מה שכל אחד היה יכול לראות במשך שנים. תפסנו את הראש ולא האמנו; כשתקרת ורסאי קרסה הסתבר שעל התקרה היה כתוב כבר שנים שהיא תקרוס; גם את גשר המכבייה לא היה צריך לסרוק עם לווייני ריגול כדי לדעת שהוא יתמוטט, בדיוק כמו שרעילות הירקון הייתה עובדה ידועה. כשרבין נרצח מול עיניה של מדינה המומה, ההלם היה רק מהעובדה שהוא מת. איש לא הופתע מזה שיהודי ירה בו ו"הצליח". הרי ראש השב"כ בעצמו התריע בפני עיתונאים, לחברי ועדת חוץ וביטחון, ממשלה ורבין עצמו. אבל בישראל איש לא יקבל החלטות נכונות והגיוניות לפני שהעסק יפול על ראשו.
    קחו את טיפול המדינה ומערכת הביטחון במערך המילואים. חיילים שהם רובאי 02 נתקלים במחבלים במושב חמרה ולא מסתערים. המחבל נכנס למושב ורוצח אם ובתה. רק מי שלא מתמצא בנושא הצבאי הפשוט הזה, יכול להתפלא שכך נגמר העניין. במשך שנים מקבלים חיילי מילואים ציוד מיושן, תחמושת מקולקלת, אימונים מועטים ויחס מחפיר. עכשיו, כשמגיעה המלחמה, יש למרבה הפלא כמה אנשים בראש מערכת הביטחון שמתפלאים על שהעסק לא עובד. דווקא הם.
    שנים מונחות העובדות לפני מקבלי ההחלטות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כבר יודעת את כל הנתונים: על הירידה במוטיבציה, על העומס שמוטל על מעטים, ועל היריקה בפרצוף שמקבלים אלה שעדיין יוצאים למילואים כאשר הם מבקשים מועד מיוחד לבחינות באוניברסיטה. כאשר מפטרים אותם מהעבודה בגלל ההעדרויות, וכאשר הביטוח הלאומי גובה את חובותיהם דווקא מהחזרי המילואים.
    שרי ביטחון שומעים על בעיות מערך המילואים, ורמטכ"לים נפגשים עם האנשים יום יום. לפעמים בשביל יחסי הציבור הם מביאים איתם עיתונאי חשוב ליחידת צנחנים איכותית, כדי להוכיח שהכל בסדר. אבל לעולם לא יביאו את העיתונאי ליחידות נהגים, או לדרג עורפי תומך לחימה. יחידות שבהן רק 40% התייצבו לתעסוקה המבצעית - לא יראו רמטכ"ל לעולם.
    פצועים שנפגעו במילואים נזרקים מיחידה ליחידה, מקופת חולים לר"מ שתיים ובחזרה, ורק הם יודעים שכדי שחייהם האישיים לא יתרסקו, הם לא יחזרו למלא את משימות הביטחון של מדינת ישראל. כי בישראל התפתחה תרבות של נבוט. רק כשמשהו חמור באמת מתרחש – מתקבלות ההחלטות שהיו צריכות להתקבל מזמן. הבחירות הקרובות יותר מעניינות. הבר מצווה של הבן של קבלן הקולות. הראיון התורן ברדיו. לא המעשה. לא האחריות.
    במשך ארבע שנים התגלגלה בעיית ביטוח חיילי המילואים מפתחו של שר ביטחון אחד למשנהו. לאיש לא בער. כולם חיכו למשבר. המשבר שכמובן הגיע. עכשיו קיבלה הממשלה סוף-סוף החלטה להשוות את מצב הביטוח של חיילי המילואים לזה של אנשי הקבע. אלא שגם עכשיו ממשיכים הפקידים למרוח את יישום ההחלטה.
    מה שהיה בעיה של נפגעים ספורים הפך לבעיית אמון של כלל המשרתים במילואים. עוד סימפטום של "תרבות הנבוט". ומחר, כשתיפתח מלחמה יותר גדולה ואלפי חיילי מילואים ייקראו להגן על הגבולות, יתגלה שוב הנבוט ויכה בראשם של מקבלי ההחלטות. "איך לא טיפלנו בהם?","איך לא ציידנו אותם?", "איך לא התייחסנו לבעיות שמובילות להשתמטות של מיטב הלוחמים?, הרי בכסף שאנחנו משקיעים עכשיו בשיקום הריסות חיינו יכולנו למנוע את כל זה מראש".
    כי במדינת ישראל לא נהוג לקבל החלטות הגיוניות בזמן הנכון.

    איתי לנדסברג, מיוזמי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים





    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים