למה כדאי לכן לבוא איתנו?

אני לא חובבת ג'יפים מושבעת, אין לי ג'יפ וכנראה גם לא יהיה. הפעם האחרונה בה ישנתי באוהל היתה בטירונות, לפני עשר שנים. הפעם האחרונה בה עשיתי את שראוי לשירותים בשטח הייתה בגיל חמש, בדרך לאילת, מאחורי השיח הכי ענק בערבה, כשכבר ממש לא יכולתי להתאפק. ואני גם לא אוכלת/שותה מ"פה לפה".
ועכשיו, אחרי כל זה, אני יכולה להצהיר בפה מלא: הייתי ב'מלכת המדבר', זו היתה אחת החוויות המדהימות ביותר שעברתי, נהניתי מכל דקה וחבל שהיו רק 12,960 דקות (תשעה ימים) כאלה.

הכל והכל

כששואלים אותי מה היה כל כך מדהים במסע אני מתקשה להחליט. אבל אלו בעיקר הבנות. 45 בנות השתתפו במסע, לטעמי - מהמדהימות בבנות ישראל. המפגש עם כל כך הרבה נשים בטווח גילים כל כך רחב, ממגוון עיסוקים, בלי ילדים, עם ילדים, נשואות-רווקות-גרושות, היה מרתק. כמה מחברותיי הטובות שאלו אותי לפני המסע אם אני לא חוששת ממקבץ צפוץ ולוחץ כזה של בנות. האמת, ממש לא. כולנו מכירים את התאוריות על הניצוצות והקרבות שיכולים להתפתח ביו בנות. אם שואלים אותי, במפגשי בנות יש הרבה יותר טוב מרע. המפגשים הכנים, העמוקים והמפרים ביותר שנכחתי בהם היו מפגשי בנות. ואני מכירה גם לא מעט בנים.
חזרתי מהמסע הזה עם כמה חברות טובות, עד כדי כך שעד היום אנחנו חולמות להקים קומונה שתאפשר לנו לגור, לעבוד ולחיות יחד, ובעיקר תחסוך לנו את מאות השקלים שאנחנו מבזבזות על טלפונים אחת עם השניה.

ובחזרה לשטח

כמו שניתן להבין מהפתיח, כבר ביום הראשון הבנתי שאין ברירה, שירותים אני כנראה לא אראה בתשעת הימים הקרובים. אז נכון שבהתחלה עוד חיפשתי שיחים אבל מהר מאוד הגענו, חברותי ואני, למצב בו כשמגיעה השעה פשוט פתחנו את דלת הג'יפ, כרענו לצידו ו... ואני אומרת לכם – מי שלא חוותה זאת בשטח מעולם, לא יודעת שחרור אמיתי מהו.
ומקלחת? באפריקה, בשטח, אין מקלחת. בקושי יש אוהל. יום אחד החליטה תמר, חברתנו לצוות, שאין ברירה. השיער המרהיב שלה לא ראה שמפו יותר מדי זמן וחייבים לשים לזה סוף. אחרי מספר דקות חזרה אלינו הנ"ל בצהלות מוכרות עוד מימי הראשונים: "מצאנו מים". אצנו רצנו, שרון ואני, בעקבותיה וחשכו עיננו. נכון, היה חושך מוחלט, אבל חוצ'מזה הגענו לבאר וגילינו כי קרוב לחמישים מבני שבט ההאמר התקבצו להם שם, בתיאום עם תמר, על מנת לתפקד כחופפי הראש הפרטיים שלנו. ובכן, מסתבר שהשימוש בבאר (שנראה בדיוק כמו הבאר של משפחת אינגלס מבית קטן בערבה) הוא בתשלום ובני השבט הם היחידים שמורשים לשאוב מים. כך מצאנו את עצמנו בנות צוות 13 ("3 בנות, מדבר 1" אם רציתם לדעת) עומדות ליד הבאר, כשחבורת גברים מדהימה יוצקת על גופנו דליי מים ואף חופפת את ראשינו במיומנות שלא נופלת מזו של חופפי הראש אצל שוקי זיקרי. באותו לילה התכרבלתי בשק השינה, מנסה לחשוב על דרך להסביר לבעלי את הפרשה הזו, מעכלת את מה שעובר עלי ומבינה שזה יכול לקרות רק כאן, באפריקה, ב'מלכת המדבר'.
ועוד לא סיפרתי על הנופים המדהימים (ירוק, ירוק ושוב ירוק - אם בטעות הובן שמדובר במדבר), או על הנהיגה והג'יפים, התקלות והברקסים הפגומים, החילוצים, והסנפלינג המדהים מגובה 30 מטר היישר לתוך נהר האומו השוצף. אבל את העיקרון הבנתם. המסע הזה היה הנאה צרופה. אז אם אתן אוהבות אדם, טבע, גי'יפים, נהיגת שטח, נופים או הכל יחד – המלצה חמה שלי: 'מלכת המדבר'.