בית חולים

ודויד הילד המפגר מהבניין ממול שמשך לו באינפוזיה וזרם דקיק של דם נזל על הסדין הירקרק ושני חיילים מהועד למען החייל שטעו ובאו לבקר את אלי מהמיטה הסמוכה אבל בכל זאת נתנו לשמעון עיתון "מעריב" בחינם ודודה רינה שהביטה בו בבוז והלכה ומוקי מהמכולת שהזכיר שיש לו חוב של שלושים ושלושה שקלים ועשרים וחמש אגורות אבל לא נורא בעזרת השם שהוא יחלים יחזיר את הכל וציון שמסר ד'ש חם והחלמה מהירה בשמו ובשם הנהלת המפעל ועובדיו.
וזהו.
ב
הסניטר מגלגל אותי. התקרה רצה. ארבעה ניאונים ואלפי חורים קטנים. "מתי מגיעים?" יש לו פצע אדמדם ליד הפה. "איזה מהירות, עוד יתפוס אותנו שוטר" הוא לא מחייך. יש נקודה צהובה בקצה הפצע. אישה בוכה חולפת. גבר רץ. זקן עם רטייה דוחף על כיסא גלגלים איש בלי רגל. החורים השחורים הופכים לתקרה מלאה בגבשושיות מלוכלכות. "אז מה, אתה עובד כאן הרבה זמן?" שערות שחורות מבצבצות מנחיריו. בחורה יפה עומדת ליד דלת המעלית, אומרת לבחור עם שיער קצוץ שאין לה חשק ללכת לסרט היום. כתמי דם בחולצתו הלבנה. דלת כסופה נחצית לשניים. האחות בדלפק קמה. הוא מכניס אותי לחדר גדול. "הגענו" הוא אומר.
ג
מנחם ושלמה שוכבים במיטות, מחכים לצפירה. מנחם יודע לעשות חיקויים של קולמבו וארונסייד וסימון טמפלר וסטיב אוסטין ושלמה שותק. מנחם הבטיח שלכבוד יום העצמאות הוא יעשה חיקוי מיוחד של קוז'אק אבל שכח לקנות סוכריה על מקל אז הם סתם שכבו במיטה. שלמה שתק ומנחם סיפר על איך שפעם סידרו לו פגישה עם עליזה ממחלקת התעבורה, עליזה השעירה שאומרים עליה שנולדה עם שערות בבית השחי. הם ישבו ב"מועדון היקב" ושתו יין ושרו שירה בציבור ועליזה קצת השתכרה ורקדה על השולחן ואז היתה צפירה ורק מנחם עמד כי לשלמה כאב מאוד בניתוח וכל הזמן נזל לו הצהוב לשקית ואפילו קצת דלף לרצפה אחר כך מנחם ליווה אותה הביתה ועשה לה בדרך חיקוי של מק'גרט מ"הווי חמש אפס" אבל עליזה לא זכרה את מק'גרט ואז התחילו הזיקוקים בחוץ ומנחם מאוד התפעל ושלמה שתק ועליזה פתאום סיפרה שהרגע הכי מרגש בחיים שלה היה כשיזהר כהן זכה בארווזיון בשירו "אבניבי" וכשהגיעו לפתח חדר המדרגות עליזה אמרה “טוב מה עושים עכשיו?" ומנחם אמר לה שכבר מאוחר והוא צריך לקום מחר מוקדם לעבודה ועליזה אמרה "טוב" ומנחם אמר "טוב" ועליזה אמרה "להתראות" ומנחם אמר להתראות ורץ מהר הביתה ובמיטה לפני שנירדם חשב קצת על מק'גרט ויזהר כהן ומה הם עושים היום. ושלמה שתק ומנחם עזר לו ללכת לראות טלווזיה בחדר האוכל. והם ישבו והקשיבו לדבר הנשיא ומנחם נירדם ושלמה שתק ופתאום הוא צחק וצחק וצחק עד שכמעט נפתחו לו התפרים ומנחם התעורר וצחק וצחק וחיבק את שלמה וצחק.
ד'
האיש המצומק לידי שוב גונח "אימא, אימא כואב לי" אני מכסה את ראשי בכר הקשה "אימא, אימא כואב, כל כך כואב" אני קם, יוצא החוצה והאחות בדלפק נדקרת מהמחט של האינפוזיה וצועקת "אימא!" אני הולך במסדרון שואף את האוויר המריר וליד המחלקה האורולוגית אישה שמחוברת למכונה גדולה צורחת "אימא, די,די, לא רוצה" אני מחיש את צעדיי ועובדת המטבח צועקת "אימאלה" כשהיא ניתקלת בג'וק ענק. אני הולך והולך ובמחלקה האונקולוגית ילד קטן בוכה "אימא השיער שלי, אימא אימא" וזקן מהמחלקה הגריאטרית מצטרף אליו "אימא, אימא תגידי שדי, די!" ובחדר הרופאים ישן לו ד'ר גוטמן, המומחה מספר אחד למחלות פנימיות וחולם שלאימא שלו צומח שפם צהוב והוא לוחש "אימא מה קרה?" אני רץ ומחדר המיון ומהטיפול הנמרץ, מהמחלקה הכרורגית כולם זועקים "אימא,אימא" כולם ביחד הרופאים והסטג'רים והאחיות ועובדי הניקיון. כולם בשני קולות, במקהלה רועמת, בשירה, בכעס, בתחנונים "אימא,אימא,אימא" אני נופל על הריצפה מרים את ראשי ומצטרף לכולם "אימא, אימא, כואב, אימא, די. אימאאאאא"