כך זה היה ב-2001 - חוויות מהשנה שעברה

אלמלא המבטים והפיות הפעורים שנשלחו לעברנו כשירדנו ממטוס חברת Ethiopian Airlines בשדה התעופה של אדיס אבבה, לא היה עולה על דעתנו שיש בנו - קבוצה של כ-75 נשים ואי אילו נספחים - משהו יוצא דופן. הם הציעו לעזור לנו לדחוף את העגלות, לשאת את התיקים, ובמיוחד - להקל עלינו את העול הכרוך בנשיאת ארנק מלא כסף.
לחץ הזמנים שהחל עם תחילת תקתוק השעון האתיופי (שעובד 24 שעות ביממה בלי שלמישהו יהיה ממש אכפת), העלה אותנו על האוטובוסים שנועדו לקדם אותנו דרומה, לבישינגרי לודג' - המקום בו, לאחר שהיית לילה קצרה, עלינו על רכבי השטח והתחלנו את המסע.
למעשה, כבר מחלונות האוטובוסים הבחנו באחת התכונות היותר מעניינות אצל העם האתיופי; הם הולכים. הם הולכים ביום, בלילה, בערפל; על נשיהם, טפם ומקנם לכיוון בלתי ידוע. הם הולכים בכיוון הנסיעה שלנו ונגדו. כבר בקרבת עיר הבירה החלו המבנים דמויי הבתים לפנות את מקומם למבנים אפריקניים - טוקולים, בקתות עגולות עשויות עץ מצופה בבוץ.

יוצאים לדרך

24 רכבי שטח, מרביתם לנד-קרוזרים שפעם, בצעירותם, התגאו באמינותם, החליטו ללמד את בנות המדבר תפעול רכב מהו. הם נאנקו, קרקרו, השתעלו בדרכי העפר והאכילו את הנהגות במרורי פתיחה. זה אחר זה הודיעו הרכבים על פיצוצים בגלגלים ועל מנועים מתחממים. הדרך המתוכננת אמורה הייתה להשאיר למתחרות שעות מנוחה והווי בסיומו של כל יום. אולם זו נשתבשה קשות בעקבות שיטפונות עזים ובלתי צפויים, ומתחה את הימים לכיוון הלילות. חצות כבר לא היתה מילה גסה בסיום הפעילות.
במהלך התנועה על פני מאות הקילומטרים לא הפסיקו האנשים בצדי הדרכים ללכת, אלא רק שינו צורה. מבנה הפנים השמי וצבעי המוקה של צפון ומרכז המדינה, התחלפו במבנה פנים אפריקני ובצבעים כהים עזים. הם נופפו בידיהם כאילו נשיא ארה"ב חולף על פניהם, ו"הנשיא" עצמו השיב בנפנופי ידיים שהעלו חיוכי שמחה על פני ההולכים. אז גם נחשפו המתחרות לראשונה, לקריאה שמכאן ואילך הייתה לתכלית השימוש בשפה המקומית: "וואן ביר" (כלומר - ביר אחד. ביר - המטבע המקומי שערכו כחצי שקל). הקריאה, ותנועת היד הדורשת שנזרקה בעקבותיה, העלו בהתחלה חיוך, אלא שמהר מאוד התברר שהקשר עם תושבי המקום מתבסס על היד המושטת ודרישת התשלום.

מלכת אפריקה

הסוואנה התחלפה ברמה ירוקה בגובה של כ-3,000 מ', שאת מרבית שטחה מעבדים החקלאים המקומיים. השיירה, שניסתה לגבש לעצמה צורה מכובדת, נעה כשהיא מקרטעת, בדומה למסע רגלי של פלוגת חי"ר. בעוד הראשונים מתקדמים בקצב קבוע, נעים האחרונים לסירוגין - פעם במהירויות גבוהות ופעם בהמתנה לרכב שנשותיו עצרו לרוקן נוזלים.
הדרך התפתלה בין מטעי בננות רעננים וכפרים ציוריים, כאלה שעד היום הן ראו רק בתמונות. השיירה המשיכה בירידה פתלתלה שממנה נחשפה אט-אט מלכת אפריקה בשיא הדרה - נהר האומו. הנהר הזמין את המתמודדות לרחצה לילית; אבל רק את אלה שירדו אליו בסנפלינג מגשר בלה, המתנשא לגובה של כ-25 מ' מעליו.
הלילות, שעברו בחניוני לילה מהסוג הזכור לטובה עוד מתקופת תנועות הנוער, הסתכמו בדרך כלל בחמש שעות שינה שהסתיימו בקריאות השכמה מפיה של שרון מרטון, בת 25 ומוליכת המסע, שהסתפקה בעוד פחות. בדרך כלל היא מדריכת טיולים, אבל הפעם היא נשאה באחריות להוביל את 24 כלי הרכב במסלול קשה, שיותר קל לאבד בו את הדרך מאשר למצוא אותה. שרון, חובבת אפריקה מושבעת שעשתה את שיעורי הבית שלה על הצד הטוב ביותר, לא רק שידעה לענות על כל שאלה שנשאלה, אלא שגם השלימה את המידע בהרצאת רקע. היא דיברה על האנשים, על המנהגים ועל המקום, וענתה על שאלות שעלו במכשירי הקשר כאילו נולדה שם (וכל זה נרכש בסך הכול בשלושה ביקורים קודמים במקום, ובשיעורי בית כמובן).

קצת ציונות

84 איש השתתפו במסע, מתוכם 45 מתמודדות שחולקו ל-15 צוותים, שלוש נשים בכל צוות. אל הצוותים הצטרפו עיתונאיות ונציגות הספונסרים, ובתוך יומיים לא ניתן היה להבדיל מי היא חברת צוות מקורית ומי נספחת. הפנייה לסוכנות לקחת חלק במסע באה בשל הרצון להעניק למסע ערך מוסף, פרט לגיבוש האתגרי. שיתוף עולות מאתיופיה במסע נתנו לו משמעות עמוקה יותר מאשר סתם מסע בארץ אפריקנית, יפה ככל שתהיה. המפגשים האקראיים של העולות מאתיופיה עם האוכלוסייה המקומית העלו לא פעם את רמת הריגוש של הבנות שהיו נוכחות בהם. ההבנה של משמעות המרחק התרבותי שאותו הן היו צריכות לעבור, בזמן הקצר שבין עלייתן לארץ ועד לזמן שבו הן הגיעו לאתיופיה כישראליות, גרמה התרגשות אצל רבות מהן.
מכשירי הקשר, שבמקור נועדו לשמש כלי ניהולי, הפכו לתחנת שידור מתנייעת. בנות ועדת התרבות הכינו מערכת של שאלות טריוויה שעסקו בידיעת העם והמדינה (אתיופיה, כמובן), וניהלו את המשחק על פי כל הכללים. מדי פעם התפרצה שרון לקשר, העבירה סדרת הנחיות והחזירה את הרשת למשתמשות האמיתיות.
עננים שחורים והבזקי ברקים סיפרו את סיפור הגשם שהתקרב אלינו במהירות מאיימת, ובישר שאי שם, הוא כבר חוגג. מול איום שכזה הוכנס מרבית הציוד פנימה אל תוך כלי הרכב, ובזמן, כי שעה קצרה מאוחר יותר, כבר היינו במרכז החגיגה. גשם סוחף הפך בתוך שניות את אדמת הדרך לבוץ חלקלק שניתק כמעט לחלוטין את אחיזת הצמיגים בה. כלי הרכב, שהחליקו על פני האדמה הבוצית, העבירו לנהגות, שחלקן מנוסות יותר וחלקן פחות, קורס בנהיגה רטובה בתנאי אמת. בקשר, שעד אז עבד שעות נוספות כתחנת צ'טים וחידוני טריוויה, נשמעו הפעם קריאות התלהבות, ביניהן שולבו קריאות "נתקעתי" למיניהן.

רצים למרחקים

אנשי ההאמר, שנראו כאילו יצאו מתוך ספרי הפרהיסטוריה, עירומים למחצה, עם מחלצות עור פרות ושרשרות צדפות מימה קדומה, תספורת קארה מיוחדת והצבע האדום המשוח על גופם (שמקורו בתערובת שומן בעלי חיים ואוכרה - אבקה המופקת מאבן העשירה בתחמוצות הברזל), הסתכלו עלינו בערך כמו שאנחנו הסתכלנו עליהם. הם לא היו אלימים במיוחד, עד שנשלפו המצלמות, אז עלו הדרישות התוקפניות יותר לתשלום. תוך כדי נסיעה הבנו למה האתיופים נמצאים בראש כל רצי העולם למרחקים ארוכים. ילדים ובוגרים בני הקארו וההאמר רצו במקביל לכלי הרכב שלנו, שנעו על הדרכים במהירות של כ-20 קמ"ש, וניסו תוך כדי ריצה לשכנע אותנו לקנות כיסא מעץ או לפחות לצלם אותם תמורת תשלום פעוט. מסע השכנוע נמשך לפעמים על פני קילומטר ויותר כשאלה רצים ומדברים, תוך כדי הצגת מרכולתם, עטורי חיוך כאילו השיחה מתנהלת על כוס קפה. כשהחליטו שטוב לא ייצא מאתנו, פנו לרוץ במקביל לרכב הבא.

שומרים עלינו

מגרש החניה של תחנת המשטרה בדימקה אירח את 24 כלי הרכב של השיירה. החניה כמובן מחוץ לתחום עבור התושבים המקומיים ומאות בני השבטים השונים שהגיעו לשוק כדי להחליף סחורות. בני השבטים, שכבר למדו את הצורך הבלתי נלאה שלנו לצלם אותם, הפכו את העניין לביזנס פעיל. קודם הם משכנעים אותך לצלם אותם ("פוטו, פוטו"), ואז, לאחר הקליק, באה הדרישה התובענית שהופכת במהירות להיות אלימה ל"וואן ביר" עבור כל קליק של המצלמה. ההתלהבות שלנו העלתה כמובן את המחיר, ובתוך זמן קצר סירבו הדוגמנים להסתפק במחיר "הרשמי".
את הדרך מהכפר דימקה לעבר חניון הלילה, ליד הכפר טורמי, עשו הבנות לאורה ההולך ונמוג של השמש, שהחליטה שדי לה מהלחץ והגיע גם זמננו לנוח. חניון טורמי, מוקף עצי המנגו, העניק שירותים שלא היו רגילים להם. לוחמים צעירים הציעו שירותי מקלחת תמורת ביר אחד לג'ריקן. התחושה הייתה מוזרה; אמנם החושך שמר על הצניעות, אבל בכל זאת, הם היו שם, הם היו גברים, אבל הם הרי מלפני ארבעת אלפים שנה, אז מה הקשר? אחרי ארוחת הערב הגיע גם זמנו של הערב האינטימי, ערב שבו למדו הבנות להכיר זו את זו וכולן את כולן. מי הן ולמה הן כאן, ואת מי השאירו בבית.

ממשיכים בשבילים

בתוך מרחבי הסוואנה הירוקים, בין קני טרמיטים שהתנשאו עד לצמרות העצים, העניקה שרון פישל, נציגת רשת מקומוני ידיעות תקשורת, את אחת מנקודות השיא של המסע. במשך חודש לפני המסע, במבצע סודי שבו היו מעורבים בני המשפחות ללא ידיעת המתחרות עצמן, היא אספה מכתבים ותמונות, וערכה אותם כמוסף מיוחד של המסע. ושם, בלב הסוואנה, קראה כל אחת מהמתחרות את שכתבו לה הקרובים ביותר. הדמעות ירדו גם אצל הקשוחות מכולן. בעלים וחברים שלחו אהבה, ילדים - געגועים, והורים - דאגה. ארבעה ימים של מתח נפרקו, בנות הצוות, שהיו למשפחה הקרובה, חיבקו ותמכו.
למחרת היום תוכנן מקצה העבירות הקשה ביותר במסע. כ-35 ק"מ מהכפר גי'נקה, שם עצרנו לארוחת הבוקר, נמצא הכפר סנגל שהדרך אליו חסומה לכלי-רכב מזה שש שנים. המשימה שתוכננה למתמודדות על תואר המלכות הייתה לפרוץ ולהכשיר את הדרך, כדי להמשיך בה צפונה לכיוון אדיס אבבה, וכדי להשאיר לאנשי המקום זיכרון טוב מהמסע. גשם שהחל לרדת הפך את הדרך לעיסה חלקלקה, שגרמה לכלי הרכב להתקרב בהחלקות מסוכנות למורדות ההר התלולים. שבעה ק"מ של תנועה קדימה הבהירו שהסיכויים שכל כלי הרכב יגיעו בשלמותם לנקודת הפריצה שואפים לאפס. נתקבלה החלטה לסוב לאחור ולרדת בחזרה לכיוון הכפר. גם הנסיעה הזהירה והאטית לא מנעה מחלק מכלי הרכב להחליק אל תוך ערוצי המים שנחפרו בצדי הדרך ובמרכזה. שטף האדרנלין שהמיס את שאריות הפחד העלה את רמת הנהיגה שלנו לרמות גבוהות ביותר. "לסובב את ההגה לכיוון ההחלקה", חזרה הקריאה בקשר, אבל למי יש אומץ לכוון את גלגלי הרכב המחליק לכיוון המורד?
אחד אחד הגיעו הרכבים בחזרה לחצר המלון, שם זכו לקבלת פנים נלהבת מצד אלו שהגיעו דקות מועטות קודם לכן.
במהלך השעות שלאחר מכן התנהלה השיירה במהירות גבוהה יחסית. בכל אחד מכלי הרכב נקבעה הנהגת, שאמורה להיות ערה, ולידה הנווטת, שתפקידה לשים לב שהנהגת ערה.

ועוד קצת ציונות לסיום

בשעה 20:30, לאחר 36 שעות נהיגה רצופה, נכנסה השיירה לחצר מלון הילטון באדיס אבבה. שם, בטקס חגיגי, הוכרז צוות נוקיה - צוות מספר ארבע (שכלל את יוני אלמוג, לימור חברוני וצגה מולקו) כצוות מלכת המדבר. אבל כאן לא הסתיים המסע; בנות המסע הביאו אתן לארץ 48 עולים, ציבור שאותר על ידי עובדי הסוכנות היהודית באתיופיה. 48 עולים שלהם משפחות בישראל, קשר ראשון לעתיד מתמשך ופעיל של בנות המלכות והעלייה האתיופית בישראל. המלכות, שירדו ביחד עם העולים מכבש המטוס, התקבלו בטקס מרשים ומרגש. היו שם גזבר הסוכנות, השרה ציפי לבני ועיתונאים. צגה מולקו, מלכת המדבר 2001, בירכה את האתיופים בשפתם, בתקווה שגם הם, כמוה, ימצאו את דרכם בעולם החדש.