שלא נתעורר לעולם

הסרט הזה, שנקרא הפועל תל אביב באירופה, כאילו נלקח מראש אכול טריפים באיזו מסיבה סהרורית ביער בן שמן, בה אנשים רוקדים כמו תרנגולות מיוחמות. הוא מנותק מהמציאות הקורסת שלנו. כאילו התרחש ביקום מקביל, בממד אחר של הזמן. כאילו התרחש בעתיד. כאילו. אסטרואיד רוטט מאושר נחת על המדינה שותתת הדם שלנו, ומישהו רוכב עליו בין העננים, סמוך להיכן שהחור באוזון מטפטף על הריאות וחיל האוויר מחמם מנועים, זהו דרור קשטן, המוכתר הבלתי מעורער, השמאן, הקרחון, הגלדיאטור האולטימטיבי.

"שים אמונך בחלומותייך כי בהם חבוי שער הנצח". (ג'ובראן חליל ג'ובראן)

קשטן הוא הדי ג'יי של מסיבת הפול נייט, פול מון, או איך שלא יקראו לה. אבל זה יותר ממסיבה צוהלת, זה יותר מסיפור של קבוצה מופלאה, ללא ספק הטובה ביותר מאז ימי המנד"ט הבריטי. זה יותר מסיפור על שוער צעיר וחסר ניסיון שלמד בערב אחד מה ששוערי ליגה לומדים בעשרים שנה. זה גם יותר מסיפור על מילאן אוסטרץ', חלוץ שלא צריך הזדמנויות כדי לכבוש שערים, וזה גם יותר מסיפור של יוסי אבוקסיס, רוי קין בגרסתו הים תיכונית, שהראה חוכמת משחק הגובלת בגאונות. מדובר פה על סיפור אחר, סיפור משפחתי, של קשר מיוחד ואהבה מסחררת. אם מועדון ככדורגל הוא גוף, האוהדים של הפועל הם הלב הרחב ביותר שנראה במזרח התיכון.

"שים אוכף על חלומותייך לפני שתרכב עליהם". (מרי ווב)

תמיד כשמדברים על אוהדים אדומים מזכירים את כל אנשי התקשורת הבורגנים שראשם קודח ממחשבות על רייטינג ואת אריק איינשטיין, כאילו הם המייצגים של אוהדי הפועל תל אביב כמו שדוד עראק (בן דוד של סטנלי ברנדי?) מייצג את אוהדי בית"ר והאיש שלועס עלי גת מייצג את אוהדי מכבי חיפה. אבל יש אדומים אחרים, הם העיקר, הם הגרעין הקשה, הם הלב הפועם והגדול. הם כבשו את אצטדיון טארדיני, הם יכבשו גם את סאן סירו. למעשה, אם המשחק הבא של הפועל באופ"א היה על הירח, גם אותו הם היו כובשים. מה זה כבר חוסר חמצן והבדלים בכוח הכבידה. האנשים האלה הגיעו לחור הנקרא גזיאנטפ, צהלו ביציעם נפוחי הנובורישים של סטמפורד ברידג', הפכו לכדורי שלג בטמפרטורה הבלתי שפויה של מוסקבה, וגם בפארמה נתנו לשחקנים הרגשה שהם נמצאים מרחק יריקה מאבולעפיה. לא מדובר פה באנשים עשירים שממילא נוסעים לחו"ל כמה פעמים בשנה. מדובר בעיקר במעמד בינוני נמוך, אנשים אותם המדינה אוהבת לזיין במיסים, מילואים וכיוצא בזה. אנשים שמוכנים שהריבית תאכל להם את האוברדראפט בתנאי שהפועל תאכל את פארמה.

"העיקר הוא לא עם מי אנו חיים, אלא עם מי אנו חולמים". (וילה קטלר)

מסע הקסם המסתורי של הפועל באירופה הביא עימו הרבה קלישאות כמו: "מגיע לעם הזה קצת לשמוח". הוא הביא גם כמה טרמפיסטים, בעיקר פוליטיקאים ששודדים את הקופה הציבורית באלגנטיות ולא מחמיצים הזדמנות להידחף לפריים טיים הציבורי, אבל הוא בעיקר הביא כמה מסקנות מקצועיות. אולי הבולטת בהן היא הזרים. מדי פעם קם איזה פופוליסט וצועק שצריך לקצץ את מכסת הזרים. האמירות האלה הרבה פעמים נגועות בגזענות כמו אמירות על גירוש המוני לפועלים תאילנדים. הפועל הגשימה את החלום המופלא לא רק בגלל הזרים, אבל היא לא היתה עושה זאת בלעדיהם. בפעם הבאה שבא לאיזה עסקן לתפוס כותרת על חשבון אלה שלא קוראים בעברית, כדאי טוב מאוד שיזכור קודם לאן הזרים הביאו איתנו, ובעיקר לאן הישראלים הביאו אותנו.

"יש מראות שאפשר רק לחלום עליהם ולא להביעם". (סמואל טיילור קולרידג')

מסקנה נוספת: אם יש עתיד לכדורגל הישראלי הוא נמצא אצל הקבוצות. הביקור האחרון של עגלוני נילסן בגרמניה היה דוגמה מצוינת לכך, הפועל הוכיחה זאת מעל לכל ספק, ועצה אחרונה להנהלת הפועל תל אביב: אל תתנו לדרור קשטן ללכת לנבחרת, זה סתם בזבוז זמן. הרף שהצבתם הוא גבוה, אבל תמיד יש עוד עונה כדי לנסות ולהפוך אותו לגבוה יותר. בנבחרת הרף רק הולך אחורה.

"אתה רואה דברים ושואל 'מדוע?', אבל אני חולם דברים שלא היו ושואל 'מדוע לא'?" (ג'ורג' ברנרד שאו).