לא שלום, לא חבר

מי שעוקב אחר הנעשה בסוריה בימים האחרונים חש אכזבה חמוצה ובלתי ניתנת להסבר. הבשורה המופלאה היא, שמותו של אסד רק הוכיח לנו את גודל המיתוס שבנינו. מה חושב אסד? מה באמת חושב אסד? אבל למה הוא מתכוון כשהוא חושב את זה? מהם שיאי אחזקת השלפוחית שלו? וישנם גם הכינויים: "האריה מדמשק", למשל. כמה השתוקקנו שילחץ לנו את היד. מקסימום יחייך, ויגיד משהו שנשמע כמו מחמאה. שישתעל. שיגיד "שלום".
הייתי עד לא אחת לויכוחים בין כתבים ופרשנים ישראלים שניסו לתהות על קנקנו של איש המיסתורין מדמשק. ראית איך הוא הזיז את השפם? זה אומר שהוא מרוצה, לא? או עצבני? אולי הוא רוצה מלחמה?
יש משהו עצוב וקרתני בדרך שבה ניסינו לעצב את "אסד שלנו". אבל אסד מעולם לא היה הענק שבנינו. אפילו לא בעולם הערבי. הוא חי לנצח על תהילת העבר, על אותה מלחמה ב-1973 שאנחנו קוראים לה "מלחמת יום הכיפורים" והערבים מכנים "נצחון אוקטובר". ומה היה בה, במלחמה ההיא? אנואר סאדאת "סידר" את אסד וסטה מתכניתם המקורית. ארבע שנים לאחר מכן עלה סאדאת על דרך השלום עם ישראל, והבטיח את מרכזיותה של מצרים במזרח התיכון ואת חיבורה לצינור החמצן הדולרי מהדוד סאם. ואסד? אסד נשאר אסד, לא רוצה, לא מתקדם, לא זז. מנהיג קטן מאוד, של מדינה ענייה למדי, בשולי המזרח התיכון.
אולי נזכור מאסד את הופעותיו הפומביות המעטות, בהן רצינו כל כך למצוא סימן חיים בגוש הגרניט הדמשקאי. במסיבת עיתונאים אחת, ב-1996, המתינו בישראל לשמוע איך יגיב אסד למאורעות מבצע "ענבי זעם". הוא יצא יחד עם נשיא מצרים מובארק, שניסה ליפות קצת את מצב העניינים. אבל אסד לא נתן.
"דלתות השלום סגורות", אמר האריה מדמשק. ואז חייך. היה שם כמעט אושר. הרי הוא אף פעם לא היה חבר שלנו, וגם לא רצה להיות. הוא בסך הכל ניסה לתמרן בעולם משתנה, שכפה עליו לחבק את הישות הישראלית השנואה. אבל אסד לא רצה לחבק.
האריה ישן הלילה. ואולי גם אנחנו נישן, קצת יותר טוב.