שפת המלחמה

אלוף משנה אביב כוכבי, מפקד חטיבת הצנחנים הפועלת בבלאטה, אמר לפני כמה ימים כי "המקום שנקרא בלאטה, שנראה בלתי חדיר והתנגד באופן תוקפני, נכנע. הנמר שנקרא בלאטה התגלה כחתול, שגם הוא בחר לעזוב את המקום בו הוא חי".
האיראנים הודיעו שאם ישראל תתקוף את הכור הגרעיני שלהם היא תחטוף תגובה "שלא חלמה עליה". גורמי ביטחון הזהירו את הפלסטינים שאם יירו טילי קאסם, ישראל תגיב "כפי שמעולם לא הגיבה".
הפלסטינים מגיבים על כל חיסול בהבטחות נקמה "שלא נראתה כמוה", וישראל מצידה מזהירה באמצעות שר הביטחון שתגובותיה יהיו "חריפות ביותר" אם הטרור יימשך. ואם ואם ואם...
שפת המלחמה של הסכסוך הזה מתחילה להזכיר עימות אוהדים במגרש כדורגל, או סכסוך ילדים בגן חובה. זו הרמה. שפת הרחוב מובילה את דברי המנהיגות, וגם הגנרלים נגררים אחריה. כנראה מתוך תחושה שבכך הם מעודדים את הציבור או את החיילים. "הנמר שנקרא בלטה התגלה כחתול", אומר מח"ט (מח"ט!!!) הצנחנים. כמה שעות אחר כך פוצץ "חתול" קטן את עצמו בשכונת מאה שערים בירושלים, הרג עשרה ופצע עשרות. 24 שעות אחר כך צלף "חתול" אחר והרג עשרה חיילים ואזרחים במחסום צה"ל ליד עפרה. ומה נגיד עכשיו? לאן נוביל את החרפה? פלסטיני אחד הרג עשרה משלנו?
לפני כמה חודשים אמר ראש הממשלה שרון כי "נמצאה הדרך להדביר את הטרור". המשפט הזה החזיק מעמד בדיוק כמה שעות, עד שארגוני החבלה "הוכיחו" שלא הטרור הודבר, אלא הדיבורים חסרי האחריות. גם הרמטכ"ל מופז טען כי צה"ל "מנצח בלבנון", חודשים ספורים לפני הנסיגה. אתמול הוא סירב לפגוש עיתונאים ב"מגרש" המחסום שבו נהרגו שבעה חיילי מילואים ושלושה אזרחים.
בנימין נתניהו מסביר כיום כי ממשלתו נלחמה בטרור והצליחה להוריד את כמות הפיגועים לאחר שהוא איים על ערפאת כי יבולע לו אם לא ילחם בארגוני הטרור. שמעון פרס מצדו מסביר שאחרי הפיגועים הקשים של 96' הוא לקח את ערפאת לשיחה קשה שאת תוצאותיה קטף נתניהו בירידת כמות הפיגועים ובכך שערפאת נלחם בטרור. רשומון ישראלי טיפוסי.
במהלך סוף השבוע הגדירו גורמי צבא כי מטרת הפעולה בבלאטה היא בעיקר "תודעתית". להוכיח שצה"ל יכול להגיע לכל מקום ולטרוריסטים אין מקלט בטוח. כלומר, לא חיפוש והשמדה של מטעני חבלה, פצצות מתקתקות, מבוקשים ותשתיות טרור אחרות, אלא שינוי תודעה. החדרת פחד, הרתעה, מחשבה ותחושה שונות ללבם של המבקשים לבצע פיגועים בישראל. המלחמה הפכה להיות בעצם מלחמה פסיכולוגית. מלחמת מלים, שהיא בסך הכל ולמרבה הצער תוצאה של העדר פתרון בשדה הקרב. מין סגנון של "אנחנו נראה לכם מי אנחנו" ותו לא.
אבל, האם מדינה יכולה לנהוג כך? האם הנהגה צבאית ופוליטית יכולה וצריכה לדבר כאחרון המפגינים ברחוב? האם לא היה ראוי כי בעת הזאת, כשמתינו מונחים לפנינו יום יום והמלחמה מסתבכת מיום ליום, שהמנהיגות שלנו לפחות תדבר באחריות? תגיב במלל רציני, לא מתלהם, לא תיגרר לשפת המלחמה של אויבנו ולא לרהב הנקמנות של ארגוני הטרור?
האם לא היה ראוי שמטרות המלחמה יהיו מוחשיות ולא אמורפיות? שלפחות מפקדי המבצעים יידעו שתפקידם ללכוד מחבלים ולא לשנות את הלך מחשבתם? למצוא מעבדות לחומרי נפץ ולא מחשבות נפץ?
האם לא היה ראוי שגם מנהיגינו יבינו שלעתים יש מחיר כבד, בדם, למלל היוצא מפיהם רק כדי להלל את עצמם ואת מעשיהם? לעתים התגובה האלימה היא פשוט מסר שמעביר האויב למנהיג שניסה בהבל פיו לנצח את הקרב.