לקראת משחק העונה: אריה שואג, אריה פצוע

בכל עונה יש למכבי חיפה מן פאזה קיומית כזו, כאילו כל רגע העסק הולך להתפוצץ. האגו, התקשורת המקומית, המבט העצבני של יעקב שחר מהיציע אחרי שהוא מסתודד עם פיני זהבי, עקומת התסכול בספסל, הכל דחוס, חונק, מאיים, ותפקיד המאמן הוא להיות יותר פסיכולוג ארגוני מאשר טקטיקן בלתי נלאה. תמיד יש איזה אירוע המעיב על הקבוצה, אם זו פרשת אלי כהן – יוסי בניון, אמיר רנד, הפקס הבלתי מתורגם מליברפול. מצב הצבירה של מכבי חיפה זה חיים בין פרשה לפרשה.

מעדתי, כואב לי

ההפסד למכבי קריית גת, למרות שהוא דבר מקצועי נטו, מאיים להיות הפרשה הבאה, עוד אחד מתיקי האיקס של קריית אליעזר. מצד שני, הוא יכול להיות בדיוק מה שחיפה הייתה צריכה לפני שהיא פוגשת את נסיכת גביע אופ"א לעוד משחק עונה, שבו תיקו יעשה שרות מצוין לליגה ושירות רע לשתי הקבוצות. מי שתנצח ככל הנראה תזכה באליפות. לא בגלל פער הנקודות הזניח, אלא בגלל המומנטום, המצב רוח, והאפשרות החיונית למעוד עוד איזה פעם בלי לראות את הגב של השנייה. מעידות זה חלק מהמרתון. משום מה נראה שאצל חיפה זה תמיד כואב יותר.

אריה מדוכא

הירוקים מהכרמל באים במצב רוח שפוף, דכאוני, כמעט קטטוני. כמו אריה פצוע שהחיות בג'ונגל עושות לו מונינג, והעכבר עושה לו קטע מנהיגותי שיהפוך לעוד בדיחת אינטרנט מביכה. למעשה, דומה שהפסד לאדומים גם יגמור את דרכו של אברהם גרנט בקבוצה. זה יהיה בלתי נמנע. זה יטפטף מלמטה ויגלוש לתוך המציאות. לא בגלל שהוא לא מאמן טוב, המקומונים פשוט יקרעו אותו, הקהל לא יפסיק לקלל אותו. בכלל, להיות שנתיים במקום מלחיץ כמו מכבי חיפה זה די והותר בדרך כלל. אם אתה לא זוכה באליפות קורעים אותך, גם אתה זוכה באליפות לא אוהבים אותך.

יחסים בינלאומיים

זהו מצב אבסורדי וסיזיפי הנובע מאופיים המפונק וההזוי של אוהדי הגרעין הקשה, הרוצים לראות קבוצה דורסנית, במדינה שבה הדברים היחידים שדורסים הם טנקים ונהגים בשטח בנוי. ניצחון של חיפה וקריית גת כאילו תישכח. עד העונג הבא. מנגד, הפועל תל אביב מגיעה כמו אריה שואג, במצב רוח אקסטטי, שלא לומר אופורי, שנפגע מעט רק מהחלטתה של אופ"א לסגור את הכדורגל הבינלאומי בארץ. דרור קשטן יצטרך להנחית את גיבורי האומה הזמניים, לשכוח את מתן וילנאי ואנדרי שבצ'נקו, ולהתרכז ביעקובו ובניון. זה לא תמיד קל, אבל תסמכו על קשטן שהוא כבר יעשה את זה. מי שיתאמן כאילו הראש שלו בסאן סירו או בקפריסין, יראה את המשחק לצד מפצחי גרעיני עפולה ומקורבים בתא הכבוד.

מבוכים ודרקונים

בכל זאת, המשחקים האלה נראים תמיד כמו איזה מבוך טקטי הנשגב מבינת ההדיוטות. כל שחקן הוא כלי שחמט על המגרש, וכל יציאה מתוך ההגדרות מביאה לזעקות שבר מהספסל המבעבע. הפרשנים תמיד אומרים שהמשחקים האלה מוכרעים בקישור האחורי, בחדר המכונות, היכן שהגנרטורים שורפים את האוויר בתאקלים, סגירות וחיפוי הדדי, היכן שמתבצעת שריפת שטחים חכמה, כל מיני מטאפורות מצ'ואיסטיות שמחמיצות את הסוגיה.

טעויות, זה כל הסיפור

זה תמיד מוכרע מטעויות, זה כל הסיפור, פחות או פחות. הבלם הראשון שמתעייף ומעיף כדור גרוע, שמרים יד בתחינה לאופסייד במקום לרוץ עוד מטר אחרי החלוץ. זה תמיד הקשר שהתעצל לחזור להגנה, או השוער שהיסס לצאת לקרן כמו שצריך וסמך על הבלם שסמך על המגן שסמך על החלוץ שסמך על המאמן שסמך על החמסה. שתי הקבוצות באות מתודרכות היטב, מעומלנות. הראשונה שתמצמץ תקבל בראש. חיפה צריכה להתייחס למשחק כמו למשחק יום הדין האולטימטיבי. הפועל צריכה להתייחס לזה כאל עוד משחק חוץ שגרתי בגביע אופ"א.